סגנון חינוך בבית ובמסגרת החינוכית

איזה סגנון חינוך מאפיין אותך? מה היתרונות והחסרונות של כל סגנון? האם ישנו קשר בין סגנון החינוך לבין האווירה המשפחתית והאקלים החינוכי?

"הכל מתחיל בבית":

כולנו יודעים שהבית, הכיתה וגן הילדים הם סוג של מעבדה פעילה, אשר מעצבת את אישיותו של הילד, ומשפיעה על גישתו לעצמו, לעולם, ולסובבים אותו.

אבל רגע: מה זה הדבר הזה שמעצב את ההתנהגות והאישיות של הילד?

האם זה המבנה המרווח? הציוד או הריהוט החדשני?

אני מניחה שרובנו נסכים שלגישה החינוכית של המבוגר ישנה השפעה מכרעת על האווירה המשפחתית, ועל האקלים החינוכי בגן הילדים ובכיתה. חברי הקבוצה בבית או במסגרת החינוכית מפתחים ביניהם יחסי גומלין הדדיים: הם משפיעים זה על זה, ובה בעת מושפעים זה מזה, ועל כולם מופקד "סכן החברות" - מנהיג הקבוצה שכמוהו כמנצח על תזמורת רבת משתתפים. ואם לא די בכך, אזי כל אלה מושפעים גם מגורמים אחרים, כמו רקע תרבותי, אופנה, מצב כלכלי, ועוד.

השפעות תרבותיות על הורות וחינוך:

המבוכה, התסכול והבלבול של "סוכני החיברות" מתעצמים עוד יותר לנוכח מסרים שלעיתים מסתמנת סתירה ביניהם:

יש המנסים לדובב את ההורה "להיות הורה טוב יותר", ולעומתם יש המזהירים מפני "השתדלות יותר של הורים". יש המבקשים להעמיק את ה"סמכות ההורית", ויש המזהירים אותנו מפני "חינוך כפייתי". שוב ושוב מסבירים לנו כמה חשוב להציב גבולות, להקנות הרגלים ולהתאמן בדחיית סיפוק, ובמקביל מזכירים לנו גם את "מגילת זכויות הילד", ואת "זכויות התלמיד", הגם ש"עונשים" נעשו כלי פסול שתועלתו מוטלת בספק.

רבים מבהירים לנו שעקביות והתמדה מהווים עקרון בסיסי במלאכת החינוך, אף שאלה העומדים בראש המערכת משקיעים את מיטב המשאבים על מנת להטמיע "תכניות לימודים חדשות", שמתחלפות במהירות, במקרים רבים עוד בטרם הופנמו או הופקו לקחים משמעותיים לגבי התכנית שהובילו זמן קצר קודם לכן..

בתווך, בין סבך המגמות והשינויים המהירים שמשפיעים גם על ילדינו, ניצבים להם ההורים שמנסים לטפח אווירה תומכת ותקשורת מקרבת בביתם הפרטי, הגננות, המורים ועובדי ההוראה השונים, אשר מתוקף תפקידם כ"סוכני חיברות", עושים ככל יכולתם כדי להגן, להדריך, לכוון, להנחות ולחנך את הדור הצעיר. "כולם" מצפים מהם לבצע את תפקידם המסורתי כבעבר, שעה שבמקרים רבים הם עצמם מלאי לבטים, חששות וסימני שאלה.

והילד? הוא עודנו החוליה החלשה בשרשרת. תלותו הפיזית והרגשית ב"סוכני החיברות" נותרה כשהייתה. לצד שינויים או השפעות תרבותיות כאלה ואחרות, עדיין אין שינוי בצורך שלו במרחב מוגן שיאפשר לו להתפתח, להרגיש שייכות, לקבל חום, הגנה וביטחון.

סגנון החינוך:

על רקע זה נודעת חשיבות רבה לזיהוי סגנון החינוך שמאפיין את "צוות המנהלים", בין אם מדובר בהורים, ובין אם מדובר בצוות הגן, מורה, מנהל או מטפל.

במהלך שנות עבודתי זיהיתי 4 סגנונות חינוך בולטים, שהשפיעו מאד על הילד כיחיד, על תפקודו בקבוצה, ועל הקבוצה כמערכת שלמה. סגנונות אלה נעו על קו רצף שבקצהו האחד בלט סגנון תובעני ונוקשה מאד, לעומת סגנון נעדר דרישות ומתירני ביותר. בין 2 הקטבים גיליתי 2 סגנונות נוספים: סגנון אחד בו המנהיג אינו עקבי ואינו צפוי, וסגנון אחר של "גם וגם" בו המנהיג גם מאפשר וגם דורש.

הכרת היתרונות והחסרונות של הסגנון ה"מצוי" עשויה לגרום לנו לשלב בו מוטיבים שמאפיינים סגננות אחרים, למזג אל תוכו במודע מאפיינים "חיוביים" של הסגנון ה"רצוי" בעינינו - מחד, ואולי להפחית מעט את המאפיינים היותר "מזיקים" - מאידך.

בתוך כך, ראוי לציין, שבמידה כזו או אחרת, במציאות היומיומית קיים ערבוב בין הסגנונות השונים, אף שהתיאור להלן מציג חלוקה מאד "סטרילית".

4 סגנונות חינוך נפוצים בקרב הורים ומחנכים:

  1. הורה / מחנך שרוב הזמן דורש:

זה הוא סגנון נוקשה בו המבוגר שתלטן ותובעני כלפי הילד. הוא נמנע מלהיענות לרצון, לרגשות, לצרכים ולעמדות של הילד, אך מצפה ממנו להיות ממושמע, לציית ולמלא אחר הוראותיו בלא דיחוי, ובלי לספק לו הסבר הגיוני: "עשה כך וכך תיכף ומיד", "אם לא אז..", "בלי למה. תתחיל לעשות כי ככה אמרתי"...

סגנון זה מלווה לא אחת בניצול כוחו היחסי של המבוגר בהשוואה לכוחו של הילד - תוך שימוש בסנקציות ואיומים שונים. הוא משרה פחד ומתח, שמחבלים בביטחון העצמי ובתחושת המסוגלות של הילד.

בצל הפחד הילד מסיק שאכן "אני לא בסדר", ובה בעת הוא לומד שקשר אישי אינו בהכרח מיטיב ומצמיח. במקרים רבים הוא יעדיף שלא לנסות, שהרי, טעות קטנה עלולה לחשוף אותו לביקורת ו/או לתגובה שתכאיב לו כגון כעס, "עונש", השפלה, וכ"ו.

במקרים קיצוניים למתבונן מהצד ישנה תחושה קשה ש"הילד כבוי": הוא אינו מרשה לעצמו למידה ממשית עם אשראי לניסוי וטעיה. המשוב השלילי והאווירה המלחיצה עלולים לפגום גם בהישגיו הלימודיים ו/או החברתיים, ובכך לתת תוקף להרגשה שלו ש"אני לא בסדר".

  1. הורה / מחנך שרוב הזמן רק מאפשר:

זה הוא סגנון מתירני בו המבוגר מתאמץ למלא את רצונותיו של הילד - ובלבד שהילד ה"קטן" יהיה מרוצה כאן ועכשיו. רצונו של הילד קודם לכל שיקול אחר, ולפיכך המבוגר עסוק מאד בהרגעת הילד בטווח הזמן המיידי - יותר מאשר בראיית טובת הילד וצרכיו בטווח הארוך. המבוגר מרגיש חובה לחסוך מהילד חשיפה "מיותרת" (לתפיסתו) למציאות הממשית, או למצבי חיים בלתי נמנעים שמאלצים אותנו להתמודד גם עם תסכול, קושי, הפסד, שעמום, אכזבה, עצב או כאב.

זאת ועוד: במקרים רבים סגנון זה גם נותן תחושה שהמבוגר נעדר זכויות, ואילו הילד פטור מחובות. המבוגר עובד כנותן שירות למאווייו של הילד, ולא אחת הוא גם מבקש את רשותו לנהוג כך או אחרת: "אני צריכה ללכת לעבודה, את תישארי עם אבא, טוב?", "עכשיו הולכים להתקלח (לסדר, לישון...), בסדר חמוד?".

כך יוצא שבמקום בו סמכות המבוגר מעומעמת ולא ממש אוחזת במושכות - ילד צעיר ובלתי מנוסה תופס את המושכות, ומכתיב את סדר היום בִּמְקוֹם אותו "מבוגר אחראי".

היפוך תפקידים ביחסי הורים - ילדים ותמונת חיים בלתי מציאותית מקשים על הילד להכיר במגבלות האנושיות של כולנו, קל וחומר במגבלות היכולת שלו כילד צעיר בעולם הגדול. במגעיו עם דמויות אחרות הוא מופתע לגלות את עובדות החיים כפי שהן בפועל, ולכן, לא פעם הוא מתקשה להסתגל למסגרות ו/או לדמויות סמכותיות חדשות, להבין את מקומו ביחס למבוגרים אחרים וביחס לקבוצת השווים:

בחוץ, באינטראקציות עם קבוצת השווים ודמויות סמכותיות שאינן ההורים - מתייחסים אליו כשווה בין שווים. דורשים ממנו יחסי קח ותן הדדיים, להיחשף גם למצבי קושי, הפסד ותסכול, להתאפק, להתחשב בזולת ולכבד את כללי ההתנהגות, אך הוא אינו יודע כיצד עושים זאת. הרי עד כה ביקשו את רשותו, איפשרו לו לשחק גם לא בתורו, לנצח גם אם בפועל הפסיד, ולקבל את מבוקשו בלא מאמץ.

מניסיוני גיליתי, שלמרבה הצער, חלק ניכר מהילדים שנחשפו לגישה מתירנית קיצונית משקיעים הרבה מאד זמן ואנרגיות בבדיקת גבולות ו/או במאבקי כוחות עם הדמות הסמכותית, ולפיכך הם פחות פנויים להתנסויות וללמידה משמעותית. יתרה מכך: הקושי להסתגל לנהלים ולקודים ההתנהגותיים מוביל לא פעם למסקנה מוטעית, שילדים אלה סובלים לכאורה מ"הפרעת קשב וריכוז". אלא, שבבדיקה מדוייקת יותר אנחנו מגלים, שחלק ניכר מההתנהגות המפריעה פוחת שעה שהילד ניצב בפני סגנון ברור של "גם וגם": גם גבולות ברורים ועקביים, וגם חופש להיות הוא עצמו.

  1. הורה / מחנך בלתי עקבי:

זה הוא סגנון בו המבוגר פוסח על שני הסעיפים. פעם הוא מוביל את הילד, ופעם הוא מובל על ידי הילד. בחלק מהזמן הוא מנהיג, נותן את הטון, נוכח, מפגין עניין, דורש מהילד להתייחס אליו, מנסה לתמוך, לחנך ולהציב לו גבולות, אך בחלק אחר מהזמן נדמה שהתפקידים מתערבבים ו/או מתהפכים: הוא אינו פנוי ומתעלם מצרכי הילד, אינו תומך ואינו דורש, אדיש, עוין או מרוחק, אינו משגיח ואינו מעורב בחיי הילד.

מבולבלים? כן. גם הילד מבולבל. העדר העקביות וחוסר הוודאות יוצרים בלבול, ומערערים את ביטחונו העצמי. הוא אינו יודע למה לצפות, ומה נכון לעשות כדי שהמנהיג יהיה שבע רצון. הקשר שהוא מפתח עם המבוגר האחראי אינו בטוח, משום שהוא אינו יודע למה לצפות, מה תהייה התגובה, מתי הוא יכול לסמוך או לתת אמון בסיסי במבוגר, ומתי האמון הזה הוא מסוכן מדי:

כילד אני לא יכול לדעת אם היום זה בסדר שהתפלשתי בארגז החול - למשל, או שמא אמא ו/או אבא יכעסו שהתלכלכתי כל כך. האם זה בסדר שהיום הבאתי לגן משחק מהבית - שהרי אתמול גם ילד אחר הביא משחק, ואפילו הרשו לו לשחק בו, או שמא דווקא היום הגננת תכעס, הרי היא חוזרת ואומרת ש"אמרתי לכם מאה פעם שאסור..".

  1. הורה / מחנך שגם מאפשר וגם דורש:  

המבוגר הוא המנהיג שיודע מה רצונו ולאן פניו מועדות. הוא מנחה, מוביל, מכוון ודורש, אך גם תומך, מעודד, ערני וקשוב לצרכיו של הילד. הוא מאפשר לילד לבטא את עצמו, להתנסות ולטעות במטרה לפתח עצמאות ואוטונומיה, אך בה בעת הוא גם מחלק תפקידים, מציב דרישות וכללי התנהגות ברורים ועקביים. ישנו חופש - אך לחופש יש גבולות, הוא מבין שחופש אינו הפקרות.

זה הוא סגנון שמבטא סמכות הורית / חינוכית של חופש בתוך מסגרת, מעין מרפסת פתוחה עם מעקה בטיחות, שבה הילד גם מוגן וגם חופשי לפעול. אותם גבולות ברורים ועקביים, שכמוהם כמעקה בטיחות, מאפשרים לילד ה"מתאמן" לפתח היקשרות בטוחה. הוא סומך גם על ה"מאמן" וגם על המעקה שיגנו עליו, ולכן הוא בטוח בעצמו. הוא יודע את גבולות הגזרה, ולכן הוא מרגיש חופשי לבטא את עצמו, להתנסות, ללמוד ולפעול בתוך המרחב המוגן.

מה עוד אפשר לעשות?

  • אל תוך כל הבלבול, השינויים התכופים והדעות הסותרות, מוסיפים מנות גדושות של אופטימיות, הומור, רגעים של שמחות והצלחות קטנות. כל אלה, יחד עם עידוד ופרגון לעצמנו ולכל מי שאיתנו יכולים להטעין אותנו באנרגיות, ומאפשרים לנו להתייחס לדברים בצורה קצת יותר מאוזנת.
  • איחוד כוחות ואיגום משאבים: שיח, עזרה הדדית ודיון עם בני משפחה, חברים, מוסדות לימוד, מערך תומך בקהילה, וכ"ו, מַפְרִים ומרחיבים את האפשרויות, גורמים להקלה, נותנים כוחות ומחזקים את רוחנו.
  • לרובנו יש בראש תסריט של העתיד המיטבי שלנו, חזון אישי / חינוכי / משפחתי אליו אנחנו שואפים להגיע. זה הוא ה"מצפן" שלנו שמסמן לנו את הדרך, ועוזר לנו להבין מה אנחנו רוצים. זה נכון בימים "רגילים", ונכון עוד יותר במצבי קושי, לחץ ומשבר, כי הוא זה שמסייע לנו להחליט, להתמודד עם סימני שאלה, לפתור קונפיקטים וליישב מחלוקות.
  • "כולנו זקוקים לחסד", לחמלה ולאשראי לטעות. זה נכון גם ביחסים שלנו עם עצמנו, וגם במערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו.
  • "אם אתה משתהה כשאתה ניצב מול בעיה קשה פרק את הבעיה לפרטים וטפל בה בכל פרט בנפרד" (רוברט קולייר). זהו אחד הכללים המרכזיים בכל תחומי הטיפול, החינוך, ההורות, האימון האישי, וודאי בהוראה המותאמת: חלקו פרויקטים גדולים למשימות קטנות, תרגלו והתאמנו עליהן כמה שנכון ונחוץ לכם. בצעו אותן בקצב שלכם, והתקדמו בהדרגה, מהצעד הקל והנוח לכם עד שלאט לאט תגיעו גם אל הצעד היותר "כבד".

שורה תחתונה?

חשוב לזכור ולהשלים עם העובדה שלכל בחירה שלנו ישנו רווח ומחיר, ולכל סגנון יש יתרונות וחסרונות. חשוב לזהות את ה"מצוי" - הסגנון הדומיננטי שאנחנו מיישמים באופן כמעט אוטומטי בחיי היום – יום, ובמקביל לברר מה ניתן לעשות על מנת לצמצם את הפער בינו לבין ה"רצוי".

פרסומים נוספים:

המלצות לקוחות על כרמית אלון:
"עברתי את תהליך האימון לפני כשנה. כרמית – אישה מדהימה, מכילה, נותנת הסתכלות רחבה יותר, שהאחרון הוא חלק מאוד חשוב בתהליך. ממליצה מאד לכל מי שמעוניין לעבור תהליך אימון אישי! הכרתי אישה שנותנת מעצמה לאחרים בלא תנאי". (דירוג: 5 מתוך 5).
אילנה
אילנה

יצירת קשר

אני כאן כדי לסייע! תאמו פגישת תובנות עם כרמית אלון, ללא כל התחייבות מצידכם.