הרגלים. נכון: לא דברנו עוד על הרגלים
גבולות והרגלים: מה זה הרגל? כיצד נבחין בין הרגל יעיל להרגל מעכב? איך קרה שאימצנו הרגל אחד וזנחנו הרגל אחר? האם אפשר בכלל לשנות את ה"הרגל הזה"?
“כי אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם. הוא נשאר, על קירותיו ועל התלוי בהם ועל חדריו ודלתותיו הנסגרות בזהירות. או כי הבית מתרחב והולך ונעשה לדרכים שבהם ילך זה שיצא מן הבית” (מתוך "ברוח הנוראה הזו" של יהודה עמיחי, הסיפור "אהבה הפוכה").
מה סוד כוחו של ההרגל, ומה זה בכלל הרגל?
א. שושן מגדיר את המושג הרגל כ"דבר שאדם הורגל לעשותו תמיד, מידה שדבקה באדם על ידי חזרה מרובה עליה..., כשאדם מתרגל לפעולה או התנהגות מסוימת הרי היא נעשית אצלו במשך הזמן כתכונה מלידה".
ואולם, בל נטעה: הרגלים אינם תכונה מולדת או מטען גנטי שנולדנו איתו, אלא התנהגות נלמדת, סגנון אותו רכשנו ושכללנו בהדרגה, עד שעם הזמן הוא הפך ל"טבע השני" שלנו. עיצוב התנהגות אינו תרגיל מקרי או חד פעמי, אלא כמוהו כאימון בחדר כושר:
החזרות המרובות על אותה פעולה או תגובה - הן שהופכות את ההתנהגות ל"הרגל", שעליו ואליו אנחנו חוזרים שוב ושוב - באופן כמעט אוטומטי, ולא בהכרח מודע.
מתי, איפה ואיך נולד לו ההרגל?
מתי רכשנו את ההרגלים? - חלק ניכר מההרגלים רכשנו ממש בינקות, בגיל הרך ובילדות המוקדמת, בשנות החיים הראשונות שלנו.
איפה רכשנו ותרגלנו את ההרגלים השונים? - רכשנו והתאמנו עליהם במקום הראשון שפגשנו כשהגענו לעולם. לרוב זה הבית בו גדלנו, וכן - גם בגן הילדים, בכיתות היסוד ובמסגרות החינוכיות בהן למדנו.
מי הדריך אותנו? - נכון, הדמויות הראשונות שטיפלו בנו, והיו איתנו בקשר אישי כשנולדנו. לרוב אלה הם דמויות ההורים, המשפחה הקרובה, המטפלות, הגננות והמחנכים שהיו לנו בילדות המוקדמת.
אז כן, יש קשר בלתי נפרד בין ההרגלים שהכנסנו אל "ספר החוקים האישי" שלנו, לבין כל מה שראינו וחווינו בבית ובגן: הקשר האישי עם הדמויות המשמעותיות, האווירה המשפחתית, סגנון החינוך, דפוסי התקשורת, האקלים החינוכי, יחסי הורים וילדים שחווינו כילדים - כולם ביחד מעצבים את האישיות וההתנהגות שלנו.
אבל איך קרה שאימצנו הרגל אחד וזנחנו הרגל אחר? - כייצורים אנושיים אנחנו מונעים בראש וראשונה מחיפוש מענה לצרכים קיומיים שמאפשרים לנו לשרוד, כמו תזונה, חום, ביטחון, הגנה, הנאה, שייכות ואהבה.
עיקרון ה"מילים": מה ייצא לי מזה - מנחה אותנו כבר בינקות המוקדמת. כשהתנהגות מסוימת גרמה לנו עונג, ונתנה מענה לצורך בסיסי שלנו, הסקנו שכדאי לנו לחזור עליה על מנת שנמשיך ליהנות. מנגד, זנחנו התנהגויות שגרמו לנו סבל ו/או כאלה שלא שירתו את הצרכים והרצונות שלנו.
רגע, אבל יש כל כך הרבה הרגלים.., יש טובים, יש רעים.. איך נדע מה טוב יותר?
איזה הרגל הוא הרגל "טוב", ומה הוא הרגל "רע"?
האם אתם נוהגים ללבוש סינר כשאתם עובדים במטבח? - סביר להניח שיש את אלה שיעדיפו לעבוד במטבח עם סינר, וודאי יהיו גם אחרים שיטענו שהסינר מיותר.
האם אתם נוהגים להדגיש משפטים מרכזיים במאמר? - מן הסתם, חלק מאיתנו נוהג להדגיש משפטים שאותם הוא תופס כמשמעותיים, ויש שיראו בכך השקעה חסרת תועלת.
מה אתם מעדיפים: ללכת בביתכם יחפים או עם נעליים? - וגם כאן, רבים ירגישו נוח ללכת יחפים בביתם, ורבים אחרים יעדיפו להסתובב בביתם עם נעליים.
דוגמאות אלה נועדו להמחיש לנו את המורכבות במונחים של הרגל "טוב" ו"רע":
מה שטוב לאחד לא בהכרח טוב לאחר. עמדה של "טוב" או "רע" מאגדת בתוכה את התפיסה הסובייקטיבית שלנו, את סולם הערכים האישיים, השקפת העולם והניסיון האישי שלנו. יתרה מכך: במקרים רבים הרגל כזה או אחר משקף גם את רוח הזמן, את האופנה, הסמלים והקודים התרבותיים של קבוצת השייכות.
ובכל זאת, על סמך מה נבדוק את ההרגלים שלנו? מדוע שנעדיף הרגל אחד על פני הרגל אחר? איך נדע למשל איזה הרגלים רצוי להקנות לילדים שלנו?
איך נדע אם ההרגל מקדם או מעכב אותנו?
כצופים מהצד קל לנו מאד לזהות הרגלים מעכבים של אחרים.
כשאני ב"כובע" של מדריכת הורים, יועצת חינוכית או מטפלת בילדים למשל, קל לי מאד לזהות התנהגות או תגובות שחוזרות על עצמן אצל הורים וגננות, שלא פעם מתפלאים כיצד קורה ששוב ושוב הם נקלעים לאותה תוצאה - מבלי שעשו איזה שינוי בהרגל.
היתכן שנגיע ליעד אחר - כל זמן שאנחנו נוסעים שוב ושוב באותו המסלול?
אלא שכולנו חכמים על אחרים. הרבה יותר קשה לנו לזהות ולהכיר בהרגלים המעכבים שלנו עצמנו, ועוד יותר קשה לנו לשנות את ההרגלים הללו לבד.
הרגל מועיל ויעיל או הרגל מעכב?
הרגל יעיל הוא הרגל שיכול להקל ולהיטיב את חיינו. הוא יכול לחסוך לנו משאבים מוגבלים של זמן, כוחות פיזיים ורגשיים.
הרגל מעכב הוא הרגל שכבר אינו משרת אותנו, ולעיתים הוא גם מעכב את ההתפתחות האישית שלנו.
5 סימני זיהוי להבחנה בין הרגל יעיל להרגל מעכב:
כיצד נזהה הרגל מעכב, וכיצד הוא מתבטא בפועל, בחיי היום יום בבית, במסגרת החינוכית, במקום העבודה או במערכות היחסים שלנו?
יעילותו ונחיצותו של הרגל קיים, כמו גם ה"מחיר" הנדרש בגין חסרונו של הרגל יעיל כלשהו, ניתנים לבדיקה על סמך 5 קריטריונים:
- האם ההרגל הקיים מקל על ההתנהלות השוטפת של היחיד ושל הקבוצה? ומאידך, האם העדרו פוגם בהתנהלות השוטפת?
- האם ההרגל הקיים חוסך לנו זמן, משאבים חומריים, כוחות ומאמצים פיזיים ורגשיים? ומצד שני, האם העדר ההרגל מרוקן אותנו וגוזל מאיתנו זמן יקר, אנרגיות ומשאבים אחרים?
- האם ההרגל הקיים מאפשר לנו לרכז את המאמצים והמשאבים האישיים שלנו בדברים המהותיים והחשובים יותר? האם הוא עוזר לנו להתמקד בעיקר במקום בטפל? ולעומת זאת, האם העדר ההרגל מתיש את כוחותינו, ומשאיר אותנו בתחושה שאנחנו משקיעים בדברים השוליים?
- האם ההרגל הקיים תורם לרווחה האישית שלנו? האם הוא משפר את האווירה, את מערך היחסים ואת דפוסי התקשורת בין חברי הקבוצה? ומנגד, האם החסך בהרגלים מעכיר את האווירה, פוגם בלכידות, ומגביר ביטויים של ביקורת, מתח, כעס, תוקפנות, ריחוק, אלימות, וכ"ו?
- האם ההרגל הקיים מקדם אותנו לקראת מימוש הרצונות, השאיפות, היעדים והמטרות שלנו כאנשים, כהורים, כמחנכים? ומנגד, האם העדר ההרגל מצמצם את טווח ההתנסויות המיטיבות, מעכב את הלמידה וההתפתחות הטבעית של היחיד ו/או של הקבוצה?
איך אפשר לשנות את ההרגל הזה?
מה קורה כשנוצר כשל, ולא רק שההרגל האוטומטי שלנו אינו מיטיב איתנו, אלא הופך לגורם מפריע שמקשה על ההתנהלות השוטפת שלנו?
"אני רוצה לדעת איך אפשר להשליט סדר ומשמעת בגן בלי לצעוק ולכעוס כל היום. לפעמים אני מרגישה שהילדים בכלל לא מתייחסים למה שאני אומרת, הם ממשיכים לעשות מה שבא להם - כאילו שהם בכלל לא שמעו אותי. לפעמים הם מסתכלים עליי כאילו שזאת הפעם הראשונה שאני מבקשת מהם לסדר או להיכנס לגן. אולי הם באמת לא מבינים מה אני רוצה מהם? זה גומר אותי שכל הזמן יש מתח וצעקות בגן. אני כבר לגמרי מבולבלת ולא יודעת מה לעשות. אולי אני בכלל לא מתאימה להיות גננת" – כך הציגה שרון (שם בדוי) את הצורך שלה בייעוץ כשביקשה לתאם איתי פגישה לצורך הדרכת גננות.
כמו שרון, גם יעל ואסף, הוריהם של תומר בן ה – 10, יפית בת ה – 6 ויאיר בן ה – 3 (שמות בדויים), הגיעו להדרכת הורים על מנת לגרום לילדיהם לשתף פעולה, לעזור, לגלות עצמאות ואחריות אישית:
"אנחנו צריכים מדריכת הורים צמודה כי כולנו מותשים" - אמר אסף. "כל היום אנחנו באווירה כזאת כמו של מלחמה. בבקר, למשל, לתומר מאד חשוב לא לאחר לבית הספר, אז החלטנו שיעל אחראית על להלביש את הילדים, ואני מכין להם סנדוויצ'ים וארוחת בקר.. אבל כשהילדים קמים הם מיד מתיישבים מול הטלוויזיה, ואז אנחנו צריכים לריב איתם כדי שיגמרו להתלבש ויבואו לאכול. אחר כך, בחמש הדקות האחרונות פתאום לא מוצאים את הנעליים של יפית, אז כולם מתחילים לחפש את הנעליים שלה, ותומר צועק שהיא עושה בכוונה, ומתעצבן שהוא שוב מאחר, וכשכבר כולם מוכנים יאיר נזכר שהוא צריך לשירותים... בקיצור כולנו יוצאים מהבית עצבניים וכועסים...".
כשבקשתי מיעל ואסף לתאר את סדר היום בביתם, התברר שהם אלה שמסדרים ואוספים בסוף היום משחקים וחפצים מפוזרים, עורכים ומפנים שולחן לפני ואחרי ארוחות, מחפשים ציוד ש"נעלם", וכ"ו, בעוד הילדים עצמם מתעלמים מהבקשות החוזרות שלהם לסדר / לאסוף / להחזיר למקום, וכ"ו.
"זה נשמע שאתם בעצם עובדים בשירות הילדים" - אמרתי בתגובה לתיאור.
אט – אט גם התברר שיעל ואסף טרם התפנו להגדיר ולהקצות מקום קבוע לחפצים כמו נעליים, משחקי קופסה, ניירת, חומרי יצירה, כלי כתיבה, וכ"ו:
"לפעמים הבלגן בפינת האוכל ובסלון מטריף אותי, ואז אני מתפרצת, ולפעמים אני פשוט גמורה, אז אני מתעלמת ומרימה ידיים" – אמרה יעל.
לצד ההבדלים בין החוויה של שרון כגננת, לבין החוויה של יעל ואסף כהורים, ניתן למצוא ביניהם מכנה משותף רחב למדי:
- תסכול, חוסר שביעות רצון ונסיגה בביטחון העצמי של המבוגר כמנהיג.
- פער משמעותי בין הרצוי למצוי.
- חוסר איזון בין המאמץ וההשקעה הגבוהה של המבוגרים - לעומת מוטיבציה ירודה של הילד לשתף פעולה ולתרום מעצמו.
- אווירה משפחתית ואקלים חינוכי שמצביעים על מתח ועצבנות - לצד מאמץ מתמשך של המבוגר למנוע את ההתפרצות או "הסערה הבאה".
דרוש שינוי:
כמו שיעל ואסף שואפים להיטיב את האווירה המשפחתית בביתם, גם שרון שואפת להיטיב את האקלים החינוכי בגן הילדים אותו היא מנהלת.
בשני המקרים נדרש שינוי יזום, שיוביל להטבה הרצויה. הרי סביר להניח, שבלי שינוי משמעותי ב"דרך" או במסלול הנסיעה - נגיע שוב ושוב לאותו ה"יעד" - גם אם הוא אינו היעד שאנחנו רוצים.
"שברנו את הכלים ויותר לא משחקים":
שינוי הרגלים ועיצוב מחדש של סגנון התנהגות כמוהו כהחלפת "משחק" אחד במשחק אחר, ולרוב הוא מורכב משני מהלכים מהותיים:
- המהלך הראשון: סגירתו של ה"משחק" בו שחקנו עד עכשיו. הכחדה של הרגל קודם, מעין פרידה או הפסקה של התנהגות קיימת.
הליך זה מחייב עצירה ברורה, והכרזה חד משמעית שאומרת: אנחנו לא רוצים יותר לשחק במשחק הזה. "שברנו את הכלים ויותר לא משחקים".
להצלחת המהלך "מנהיג החבורה" חייב לגייס את שיתוף הפעולה של כולנו על מנת שנסכים להיפרד מהמשחק המוכר והידוע.
- המהלך השני: פתיחתו של משחק חדש ובלתי מוכר.
על מנת לשחק ולשלוט במשחק החדש עלינו להכיר את החוקים שלו, להתאמן ולהתנסות בו כמה שיותר - עד שנדע לשחק בו בלי קושי.
כדי ללמוד את חוקיו של המשחק החדש מנהיג ה"חבורה" חייב להכיר ולשלוט במשחק שהוא רוצה להוביל, ממש כמו אותו מורה נהיגה שחייב להיות בקיא בחוקי התנועה, ובדרך שבה הוא מורה לנו לנסוע.
על מנת ליישם הלכה למעשה את שני המהלכים בבית ו/או במסגרת החינוכית נדרש הסכם חברתי חדש, או במילים אחרות "אמנה חברתית" שתגובש בין הילדים לבין המנהל האחראי (הורים, גננות, מטפלים, מחנכים, מדריכים..).
מדריך מעשי להקניית הרגלים:
למידה של הרגל בלתי מוכר או הקנייה של התנהגות חדשה, מצריכים "מורה נהיגה" אחראי, שיאמן וייתן לנו כמה "שיעורי נהיגה".
הורים ומחנכים רבים מבקשים "הוראות הפעלה" לעיצוב ההתנהגות הרצויה. הם מצפים שינחו אותם צעד אחר צעד - כיצד להקנות גבולות והרגלים. רובם ככולם שואפים להגיע למצב בו הילד יפנים ויישם את ההרגלים בחיי היום יום באופן עצמאי ושוטף, בלי ויכוחים ובלי להקדיש לכך אנרגיות וזמן יקר.
כאן תמצאו מדריך מעשי עם כללי "עשה" ו"אל תעשה", שיסייע לכל אלה המנסים להקנות הרגלים יעילים תוך הרחבה של התנהגויות רצויות, ושיתופי פעולה בין מבוגרים לילדים, אף שראוי להדגיש שהמדריך מציע הנחיות כלליות בלבד.
לכל ילד ולכל מבוגר יש קצב אישי, סגנון למידה, נטיות, תחומי חוזק ותחומי קושי משלו. לכל "ארגון", בין אם הוא משפחה או מסגרת חינוכית, יש נהלים, עקרונות וסולם ערכים שמנחים אותו. לפיכך, יישום ההנחיות מחייב שיקול דעת והתאמה לתנאים, לצרכים ולאפיונים הייחודיים של המסגרת, של הילד ושל והמבוגר המוביל.
וכשקשה מדי, או כשכבר לא כל כך הולך לבד, מותר להיעזר ב"מורה נהיגה".
בשפה שלי קוראים לזה הנחיית הורים, ייעוץ חינוכי או אימון אישי (קאוצ'ינג) ☺.