הדמיון בין מונחים שמתארים את מזגו של האדם או את מזגה של הקבוצה לבין מונחים שמתארים את מזג האוויר, מעורר הרבה מחשבות ותהיות. לפעמים מדובר במונח לגמרי זהה – "אקלים" חינוכי, "מצב רוח", "חם מזג" או "קר רוח", ולפעמים המטאפורה משתמשת בשורש של אותה משפחת מילים: אווירה "חמה", "כבדה" וגם "לוהטת", איש "רותח מכעס", יחסים "חמים" או "קרים", מנחה "יבש כמו הנגב", היגד "מעורפל" וגבול "מטושטש".
על פי א. שושן אווירה היא "אטמוספרה, מעטה גזים העוטף את כדור הארץ", ו"מצב רוח כללי, הרגשה כללית". אקלים לפי א. שושן הוא "מזג האוויר הכללי, כלל תנאי מזג האוויר המשמשים כאחת מתכונות המקום", ו"אווירה, סביבה, אקלים תרבותי".
האם ישנו קשר בין הדמיון הזה לבין היכולת האנושית שלנו להבדיל בקלות בין מזג אוויר חם לקר, ובאותה קלות, להבחין גם בין אווירה קרה לאווירה חמימה? בין אווירה קלילה וזורמת, לאווירה מחניקה, כבדה או פושרת?
רבים מאיתנו מתכנסים פנימה כשמזג האוויר סוער, מרגישים חוסר יציבות ונזהרים יותר כשיש סופה או הצפת גשמים, וכך גם כשהאווירה סביבנו מציפה או סוערת. האם באקלים חינוכי "בהיר" ו"פתוח" נרגיש למשל, את אותו החופש, הקלילות והחירות שרבים מאיתנו מרגישים בחג הפסח, כשמזג האוויר האביבי והבהיר קורא לנו ליהנות מהמרחב הפתוח?
נראה שישנם יחסי גומלין הדדיים בין מזגו של אדם והלך הרוח של המנהיג, לבין האווירה או האקלים שמתפתח בקבוצה שסביבו: ההורים ובני המשפחה, הגננת, הסייעת, הצוות והילדים בגן הילדים, ההנהלה, צוות העובדים ומחנכי הכיתה, מנכ"ל המפעל, צוות העובדים והלקוחות במשרד.
הנה כמה דוגמאות:
המעקב של החזאים אחר התנועה של גורמים שונים בטבע מאפשר להם לתת לנו תחזית מהימנה אודות מזג האוויר הצפוי לנו.
האם ניתן ליישם את הדמיון בין שני סוגי מזג האוויר גם לצורך תחזית? האם ניתן להניח שבדומה למזג האוויר, תזוזה או שינוי בקריטריון מסוים יגרמו גם לשינוי באקלים החינוכי? האם ישנו קשר בין אווירה משפחתית לבין התנהגות הילד, דפוסי התקשורת איתו ומידת המוטיבציה שלו לשתף פעולה עם ההורים או המחנכים?
בדיעבד, הניסיון מלמד שלגמרי כן: שינוי קטן ב"תגובות האוטומטיות" של ההורה ו/או המחנך כ"מבוגר האחראי" יכול להוביל לשרשרת שינויים נוספים, שמיטיבים את האווירה ואת היחסים הבין אישיים.
ולסיום, קטע של שמשון חלפי, שמיטיב לזהות גם הקבלה בין הרוח לבין האדם:
יש ורוח מיבבת, מיללת ובוכה, יש ורוח מנגנת, מחללת שיר שמחה.
יש ורוח מרחפת וקלה היא כמו פרפר, יש בקושי מתנשפת, כמו עולה על ראש ההר.
יש ורוח משתוללת - כמו רוצה לכבוש עולם, יש ורוח כמו כושלת, והנה קולה נדם...
יש ורוח מתייפחת וקולה כקול תינוק, כמו אסיר נתון בפחד - הכלוא בתוך צינוק.
יש ורוח מתדפקת - כמו עני על הפתחים, או דוהרת ורוכבת במרכבת של מלכים.
יש ורוח משחקת - כמו פרחח במחבואים, יש ורוח מהלכת - כמו רוח נכאים...
יש ורוח מזמזמת - כמו רוקמת מזימות, כמו לוחשת ובוחשת, וקוראת מיני שמות.
יש ורוח מגששת - כמו עיוור באפלה, יש ורוח מלחשת - כמו אחד קורא תפילה.
יש ורוח מתפרצת - כמו כבשה את העולם, וכורעת ונכנעת, והנה קולה נדם...
יש אומרים שקול הרוח - זה קולו של האדם,
שטומן הוא בקרבו, שנושא הוא בלבו.
"אם שליטה בבן אדם אחר היא המטרה בהורות אזי כוח הוא דבר נחוץ. חשש, הפחדה, איומים, משחקי כוח ועונשים גופניים הם אמצעי השליטה. אבל אם לגדל בני אדם בריאים היא המטרה, אז לבנות יחסי אמון, לעודד, להדריך, להוביל, ללמד ולתקשר הם הכלים להצלחה" (ל.ר. קנוסט, מחברת ספרי הדרכה להורים, וחוקרת התפתחות ילדים אמריקאית).
"למדנו לפרק פרויקטים גדולים למשימות קטנות, ואז זה לא מבהיל אותנו או את הילדים. כשהתחלנו להגיד הוראה קצרה ופשוטה דברים התחילו פתאום להסתדר".
