קשב ואומנות ההקשבה

מה זה קשב?

מספרים על רבי אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש, והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לרבי אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם?, מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד". ענה לו רבי אריה: "אני לא עושה להם שום דבר. אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?' / דוד בן יוסף).

קשב הוא "שמיעה מרוכזת, האזנה, תשומת לב לנאמר, הטיית אוזן לשמוע דבר מה", והקשבה היא "האזנה, שמיעה מכוונת, תשומת לב לנאמר" (מילון א. שושן).

הספרות המקצועית מתארת מספר סוגים ורמות של קשב:

סגנון ראשון: קשב מגיב

המאזין שומע את הדובר - אך למעשה הוא מרוכז בסיפור שלו עצמו, ולא בזה של הדובר. כך לדוגמא, המאזין עסוק בזיכרונות משלו המעוררים בו תחושה שהוא כבר יודע מה הדובר עומד לומר, ומכיוון שכך, הוא מבהיר ל"דובר" מה הוא חושב, וכיצד הוא עצמו היה פועל ומגיב. הוא מדבר בתדר ובשפה משלו. לעיתים בדיאלוג עם עצמו, ולעיתים במונולוג של הסברים ודוגמאות מעולם התוכן של חייו, כמו: "אני יודע מה רצית להגיד..", "זה מזכיר לי ש...", "זו חוויה מוכרת לי מחיי, גם אני.., גם לי...".

מנגד, הדובר לכשעצמו נותר מתוסכל, חש שהמאזין עסוק בעצמו ואינו קשוב לו, ותחושות אלה אף מקבלות לא אחת ביטוי מילולי, נוסח: "זה בכלל לא מה שהתכוונתי", "אתה בכלל לא מקשיב לי", "עזוב אותי מהסיפורים שלך...", וכ"ו.

אף שקשב מגיב הוא תופעה אנושית, מוכרת ושכיחה בחיי היום יום, כדאי לזכור, שלרוב הוא אינו מסייע לנו להבין באמת את כוונת הדובר. לכן ישנה חשיבות גבוהה ליכולת לזהות ולהכיר במצבים בהם אנחנו נמצאים בקשב מגיב. זיהוי זה נעשה על ידי הרחבת המודעות העצמית שלנו, ובדיקה מתמדת של עצמנו ביחס למידת הפניות והקשב שלנו לאחר.  

סגנון שני: קשב "מתחשב" / "מתעניין" / "מזדהה"

קשב מסוג זה מתבטא בתגובות רגשיות שמבטאות חמלה, הכלה, הבנה ואמפתיה.

הקשב המזדהה יעיל במצבי קושי ולחץ, כשהדובר חווה סערת רגשות, ולרוב הוא משרה תחושה של קבלה, שותפות ושוויון אנושי.

הקשב המתחשב מסייע לדובר לעבד ולהתמודד עם מצבו על ידי הבעה ופורקן של רגשות, מחשבות, עמדות ורעיונות שונים. ההנחה היא שהשיתוף לכשעצמו, יחד עם המעורבות הרגשית, ההבנה וההזדהות של המאזין, נתפסים אצל הדובר כעידוד ועזרה ממשית. המרחב המוגן והמכיל, יחד עם הקשר האישי שנרקם בינו לבין המאזין, מסייעים לו לגבש הנחה ש"אני בסדר" ו/או "יהיה בסדר", ולחזק את הדימוי והביטחון העצמי שלו. כל אלה מסייעים לו להרגיש הקלה בטווח המידי.

ואולם, במקרים רבים ההקלה המידית שחווה הדובר מתפוגגת לה בהדרגה. במקביל הרגשת השחרור שהוא חווה בנוכחות המאזין, יכולה להתעורר אצלו השאלה "או - קי, מה עכשיו? מה זה עוזר לי שהוא מבין את מצבי?".

לפיכך נראה, שבמקרים רבים אין די בקשב המתעניין כדי לאתגר ולקדם את הדובר במסע ההתפתחות האישית שלו.

זאת ועוד: קשב מתעניין כולל לעיתים גם התעניינות מוגזמת, שמתבטאת במאמץ עיקש של המאזין להבין את ה"סיפור" לפרטי פרטיו בעזרת שאלות חקירה וסקרנות יתרה ביחס לתוכן ולפרטים השונים, כגון "מתי / איפה עשית את זה..?", "איך עשית דבר כזה?", "הלכת גם ל..?", וכ"ו. סגנון כזה עלול לאיים על הדובר, וליצור אצלו תחושה של "חקירה צולבת", שנועדה לספק את צרכי המאזין - יותר מאשר להקל ולתמוך באמת בדובר עצמו.

סגנון שלישי: קשב פעיל ו"אפקטיבי"

זהו קשב פנימי שהמאזין מתכוונן אליו. הוא מכבד ומוקיר את דברי הדובר, תורם להתפתחותו, ומועיל לו לטווח הקצר ולטווח הארוך כאחד. הקשב הפעיל כמוהו כהסכם, "ברית טיפולית" שנרקמת בין הדמויות: דמות אחת מקבלת את מלוא המרחב שהיא זקוקה לו, והדמות האחרת נוכחת ואינה נוכחת בו זמנית: היא אינה נוכחת משום שהיא "שמה את עצמה בצד", אך נוכחת - משום שהיא מגויסת כל כולה למען הדובר. היא קשובה לשפה המילולית ולשפה הבלתי מילולית שלו, ערה למסרים הגלויים ולמסרים הסמויים, עוקבת אחר מה שנאמר ומה שלא נאמר. היא מבחינה באיתותים עדינים כמו שפת גוף, רמת האנרגיה, התנוחה, קצב הנשימה, מצב הרוח ונימת קולו של הדובר.

הקשב הפעיל מאפשר לדובר להקשיב לרחשי לבו ולקול הפנימי שלו. הוא מסייע לו להחליש את הרעשים החיצוניים והפנימיים - על מנת לפגוש את ה"אני" האמיתי שלו. זה הוא קשב מעצים, שמאפשר חוויה משותפת בה שני הצדדים מקשיבים למוזיקה שמאחורי המילים. המאזין שואל את עצמו "מה באמת שמעתי", "מה חשוב לו שאבין, ומה הוא מנסה לומר לי". הוא נזהר שלא לסגת לקשב מגיב ו/או לקשב מתעניין, נמנע משיפוט ומהשלכת הפרשנות שלו על הדובר.

האשראי שמעניק לנו המאזין הקשוב - מאפשר לנו להיות מה שאנחנו באמת, ולהתקדם לקראת מי שאנחנו רוצים להיות. ההכרה המלאה שלו בכישורים האישיים, בכוחות ובייחוד שלנו מחזקת את תחושת המסוגלות, ואת האמון שלנו בעצמנו. כל אלה יחד מאפשרים לנו בחירה חופשית, ומאתגרים אותנו להמשיך אל ה"צעד הבא" שמתאים ונכון לנו.

האם אפשר ללמוד להקשיב?

איכות הקשב שלנו נבחנת על פי מיקומנו בקו רצף העובר מהעדר הקשבה כלשהי - בקוטב האחד, ועד להקשבה פעילה ומלאה - בקוטב הנגדי. מיקום זה הוא דינמי ומושפע מיחסי הגומלין ההדדיים שבין המאזין לדובר, וגם מקשת רחבה של גורמים כמו אירועים ותרחישים אישיים, מידת העניין בנאמר, מידת המוטיבציה, הערנות, הפניות, הקירבה והחשיבות המיוחסת לקשר האישי, מערך היחסים ודפוסי התקשורת שלנו עם הדובר, מידת ההתנסויות בתפקיד המאזין, ברמת הבשלות הרגשית שלנו, ועוד.

בה בעת אין ספק שאיכות הקשב שלנו היא מיומנות נרכשת, שניתנת לתרגול ושכלול מתמיד. טכניקת השיקוף, שעיקרה חזרה על דברי הדובר, מסייעת רבות לשיפור השליטה שלנו במיומנות זו.

בנימה אישית:

"כולנו זקוקים לקשר", וכולנו גם זקוקים לקשב. במקרים רבים נראה לי שהתרבות המודרנית יצרה חסך מסוים ב"אוזן קשבת". רבים מאיתנו צמאים לאותו "מישהו" שיקשיב לנו, ויבין אותנו באמת. במקרים רבים איננו זקוקים לעצות של האחר - אלא רק ליכולת שלו להיות פנוי בשבילנו. זה הכל. שיקשיב לנו בלי לשפוט ובלי לבקר אותנו, בלי להוכיח ובלי לנזוף בנו. כל שנחוץ לנו הוא עידוד ממישהו שיגרום לנו לכבד את עצמנו בלי תנאי, שיאפשר לנו לפגוש את כל החלקים שבנו ממקום בטוח ושלם.