התערבות טיפולית על פי תרפיית הגשטלט
עקרונות והנחות יסוד בהתערבות טיפולית בשיטת הגשטלט: פסיכולוגיית התבנית ומשמעות המילה גשטלט, עניין בלתי סגור ומוטיבים מרכזיים בתרפיית הגשטלט
מה זה בכלל גשטלט?
גשטלט היא מילה בגרמנית שפירושה תבנית, דפוס, צורה, סכמה, משהו שלם.
תיאורית הגשטלט המכונה "פסיכולוגיה תבניתית" התפתחה בגרמניה בשנות ה – 20 של המאה ה – 19. תרפיית הגשטלט היא שיטת התערבות טיפולית, שפותחה על פי הנחות היסוד של התאוריה, והמשיכה להתפתח בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה.
מטרתה של ההתערבות הטיפולית בגישת הגשטלט היא לקדם את האינטגרציה של האישיות על ידי השלמת התבנית וסגירתה. שיטת הטיפול שואפת לראות את האדם כ"דמות" על "רקע" כל הנסיבות והתנאים הייחודיים של מצבו.
על מנת להמחיש את החוויה הסובייקטיבית של המטופל, ולדובב אותו לגלות את כל האלמנטים המרכיבים את התבנית, המטפל נעזר במגוון כלי השלכה, אמצעי הבעה ופורקן כמו ה"כיסא הריק", דימויים, מטאפורות, פיסול וציור, תנועה ומשחק, שירה והמחזה, דרמה ופסיכודרמה.
הנחות יסוד ומוטיבים מרכזיים בתאוריית הגשטלט:
- האדם הוא ישות שלמה, תבנית הוליסטית, אשר כמוה כפאזל של אלמנטים, דחפים, נטיות, תחושות וצרכים פיזיים, רגשיים, שכליים ורוחניים. אלמנטים אלה מושפעים ומשפיעים על השלם ועל יתר החלקים שבו.
- האדם מנסה לתת מענה לצרכיו השונים, והוא מרגיש איזון כשהצורך מסופק. צורך שלא בא על סיפוקו נמצא במרכז המודעות של האדם, מעסיק ומטריד את מנוחתו, ולכן הוא מכונה "דמות". כאשר הצורך יקבל מענה - הוא יעבור ל"רקע": האדם ייחס לו פחות חשיבות, ויתפנה לעיסוקים אחרים עד שיעלה צורך חדש ויהיה ה"דמות".
- מרבית בני האדם נעים כל העת במעגל במטרה לזוז קדימה, להתפתח, לשפר את חייהם, ולממש את עצמם על ידי חיבור בין קשת הרגשות, התשוקות, הפוטנציאל והכישורים האישיים שלהם.
- אישיות האדם, התנהגותו ותגובותיו ה"אוטומטיות" מייצגים את התבניות, העמדות והתפיסות שגיבש לעצמו על סמך סגנון החינוך שחווה בילדותו, הגירויים, הזיכרונות, ההשלכות והפרשנויות הסובייקטיביות שלו לאירועים שחווה במהלך חייו.
- ארגון טוב של הגירויים השונים מתבטא בתבניות פשוטות וקלות יותר לתפיסה, בגישה מאוזנת, בגמישות וביכולת להכיל מגוון רחב של תבניות.
- התפתחות אישית, מימוש הכישורים האישיים והמודעות העצמית של היחיד לעצמו ולסובבים אותו משקפים את יכולתו לגלות אחריות למעשיו, ולבחור כיצד לנהל את חייו מתוך השלמה עם היותנו שלמים אך בלתי מושלמים.
- תאוריית הגשטלט מייחסת חשיבות גבוהה ליחסי הגומלין, ולהשפעתם של כוחות קוטביים מתוך הנחה שהם משלימים, מגדירים, מאזנים ומווסתים זה את זה באופן טבעי. התנהגויות, רגשות ואירועים שונים מומחשים על קו רצף דמיוני עם נקודת אפס דמיונית, שמתאר טווח רחב של אפשרויות הנמצאות בין שני קטבים מנוגדים זה לזה:
כן → אולי ← לא, ערני → עייף ← ישן, צורך בקירבה ושייכות → אוטונומיה ← צורך בבידול ונפרדות, וכ"ו.
עקרונות בהתערבות הטיפולית על פי הגשטלט:
- "עניין בלתי גמור", תבנית חסרה או בלתי סגורה גוזלים אנרגיה ופוגמים בתפקוד האישי, הרגשי, הפיזי והחברתי של האדם - בין שהם מודעים ובין שאינם מודעים. "גשטלט שבא אל סיומו מתקבל כחלק מן האורגניזם, נטמע בתוכו, וזו משמעותה של גדילה" (ליבליך, 1970). לפיכך, מטרה מרכזית בהתערבות הטיפולית היא לסגור את התבנית, להעניק לה משמעות אחרת, ולהעבירה ל"רקע" על ידי הוספה, הסרה, הקצנה, הדגשה, הנגדה או ארגון שונה של האלמנטים המרכיבים אותה.
- המיקוד הוא במציאות "כאן ועכשיו" תוך הבחנה ברורה בין הנסיבות בהווה לבין ה"רקע" שכולל אילוצים ותרחישים מהעבר או פנטזיות, חששות וצפיות מהעתיד. לפיכך מושם דגש על שימוש בהיגדים דקדוקיים המורכבים מגוף ראשון, יחיד, הווה.
- האדם "מכור" לקשר ולכן הקשר האישי לכשעצמו מהווה גורם מצמיח ומרפא. האדם שואף להקשיב לקולו הפנימי בנוכחות אחרים המקשיבים לו, משום שהקשב ההדדי מאפשר לו למצוא תשובה ומזור בכוחות עצמו. ביטוי פיזי, רגשי ושכלי של חוויה קשה בנוכחות אדם אחר גורם להרגשת שחרור והקלה, הגם שבמקרים רבים השיתוף לכשעצמו כמוהו כחוויה מתקנת: לאחר השיתוף בחוויה "קשה" - היא נתפסת בעינינו כפחות קשה ופחות מאיימת.
- כולנו רוצים ש"יקראו אותנו נכון" בלא לבקר או לבייש אותנו. חשוב לנו שהאחר, ה"עין החיצונית" תראה אותנו, תכיר אותנו ותקבל את מי שאנחנו בלי תנאים. שאיפה זו עומדת בבסיס הברית הטיפולית שנרקמת במרחב הטיפולי שבין המטפל למטופל. המטפל בגישת הגשטלט ממלא את מקומו של אותו "אחר" נכסף, שמכיר ומקבל את המטופל כמו שהוא, מישהו שגילה בו עניין ממשי, ומקדיש זמן / מחשבה / אנרגיה על מנת לראות ולשמוע אותו. החוויה החושית שעוברים שניהם ביחד מאפשרת למטופל לצאת מהבדידות המעיקה, ובמקביל היא מטפחת גם את הקשר האישי בינו לבין עצמו, וגם את הקשר בינו לבין המטפל. כל אלה תורמים לשיתוף פעולה מיטיב, ומעוררים הרגשת קירבה אנושית, אמפתיה והבנה הדדית.
- לעומת שיטות ומטפלים המעדיפים להימנע מביטוי של רגשות קשים כמו כאב, עצב, כעס וכ"ו, מתוך חשש שמא המטופל "יאבד שליטה", "יתמוטט" או יישאר "תקוע" ברגשות אלה לתמיד, תאוריית הגשטלט מייחסת חשיבות גבוהה לביטוי מלא של כל קשת הרגשות. אדרבא: הימנעות מביטוי רגשות ביחס לדמות, גירוי או אירוע שהאדם חווה עלולה לייצר "עניין לא גמור", ובכך להעצים את תחושת התקיעות. מאידך, האשראי לבטא את כל קשת הרגשות עשוי לקדם את האינטגרציה של האישיות, ולסייע למטופל לסגור את ה"עניין הלא פתור" על ידי העברת התבנית (ה"דמות") שהציקה לו ל"רקע". סגירה זו היא שמאפשרת כניסה של תבניות ונקודות מבט אחרות.
- "תקיעות", התנגדות, קיפאון והעדר תנועה מהווים אף הם סוג של תנועה שבה היחיד מגייס אנרגיה אקטיבית על מנת להישאר ב"העדר תזוזה". במקרים רבים העדר התנועה מאותת על מצבי קושי, עמימות, בלבול, וקונפליקט בין מספר תבניות משמעותיות ו/או קוטביות זו לזו, אשר נותרות כ"דמות", ואף אחת מהן אינה עוברת לרקע. לפיכך, זיהוי נכון של התבניות תוך התנסות חווייתית וביטוי מילולי מלא לחוויה הרגשית של המטופל עשויים לעורר שינוי בתפיסתו ביחס לאלמנט כזה או אחר, ולחשוף אותו לאלטרנטיבה חדשה המהווה חוויה של תיקון. הבנת מצבו מאפשרת לו לקחת אחריות על חייו ולהתקדם לקראת תזוזה ושינוי.
