קשר אישי כגורם מרפא במרחב הטיפולי

"אנשים צמאים לקשר, אנשים זקוקים לגשר, על הגשר הנטוי יש תקווה ויש סיכוי" (רחל שפירא). הקשר האישי שנרקם במרחב הטיפולי - הוא גם הגשר לתקווה וסיכוי.

"אנחנו נולדים בקשר, נפצעים בקשר, ונרפאים בקשר"

(ה. הנדריקס)

על "הגשר הנטוי" כולנו זקוקים להושיט יד זה לזה, תומכים ונתמכים כל העת, פעם בתפקיד העוזרים, ופעם בתפקיד הנעזרים.

בחיים בכלל, ובמרחב הטיפולי בפרט, על "הגשר הנטוי", אין לנו דבר מלבד אלה את אלה.

קשר אישי טוב דיו מעודד אותנו להיות ולבטא את כל מה ומי שאנחנו באמת, על כל החלקים שבנו: הכישורים והיכולות, הרגשות והמחשבות, העוצמות וכן - גם הקשיים והחולשות שבנו.

יתרה מכך: קשר מיטיב מעודד אותנו "למתוח שריר" ולצאת מאזור הנוחות שהתרגלנו אליו, אלא שבמקרים רבים אזור הנוחות הזה הוא גם "אזור הנכות" שלנו. נוח לנו להישאר במקום המוכר והבטוח - אף שכולנו נולדנו עם דחף טבעי להתפתח ולהתקדם.

בשחר ילדותנו רכשנו את אבני הדרך ההתפתחותיות כמו הליכה, דיבור, עלייה במדרגות, לבוש, שימוש בסכו"ם, וכ"ו. הדחף להתפתח ולהיות עצמאיים גבר על הנפילות והמעידות שספגנו, על השגיאות והטעויות שודאי עשינו בדרך, וכן - גם על תגובות כאלה ואחרות של הסובבים אותנו.

ככל שהתבגרנו החלו להדהד בנו הקולות שנחשפנו אליהם בדרך. החוויות השונות הותירו בכל אחד מאיתנו רגשות, מחשבות וזיכרונות אישיים.

חלק מה"קולות" הללו נעימים, מעצימים ומקדמים, וחלקם כואב, בולם ואף מזיק.

לעומת הקולות המיטיבים שמסייעים לנו להמשיך להעיז, להתפתח ולהגשים את השאיפות שלנו, הקולות הפחות נעימים כמו "שומרים" עלינו, הם מפחידים ומזהירים אותנו מפני הסכנות והמכשולים שבדרך. ואולם, השמירה החשובה הזו גם גורמת לנו לפחד משינוי, להסס, לעצור, לחשוש מביקורת, להימנע מהתנסויות חדשות, ולהישאר תקועים במקום מבלי לממש את עצמנו ואת השאיפות שלנו. הקולות הללו מזכירים לנו שפעם גם "נפצענו בקשר", ומטבע הדברים הם מתגברים דווקא כאשר אנחנו רוצים להתנסות בחוויה חדשה, להתפתח או לעשות שינוי.

אלא שבמקרים רבים אנחנו מגלים שהפחדים שלנו הרבה יותר גדולים מהמציאות האמיתית.

בהרבה מאד מקרים, אחרי התנסות במשהו שמאד חששנו מפניו, אנחנו מרגישים ש"השד אינו נורא כל כך", ושהדברים הרבה יותר פשוטים מכפי שדמיינו אותם.

אחרי שהתגברנו על הפחד הראשוני, יש לנו הרגשה, שאנחנו שולטים במצב. בדרך כלל אנחנו ממשיכים לתרגל את המיומנות או ההתנהגות החדשה, ואז, כמעט בלי שנשים לב, הביצוע שלנו משתפר, ובהדרגה מתפתחת בתוכנו הוויה של "אני יכול", "אני מסוגל להתמודד עם זה".

הרגשת המסוגלות הזו מגדילה את סיכויי ההצלחה שלנו, וכשאנחנו מצליחים להתגבר על משהו שהתקשינו בו - אנחנו גאים ומרוצים מעצמנו, בזכות ולא בחסד.

הקשר האישי במרחב הטיפולי:

הקשר האישי במרחב הטיפולי מאפשר לכל אחת ואחד להתמודד עם ה"שד" האישי שלו.

אצל ילדים ה"שד" הזה יכול להיות פחד גדול לטפס על סולם, להתגלש במגלשה או להצטרף למשחק חברתי, ואצל מתאמנים הוא יכול להופיע כשעליהם לקבל תפקיד חדש, או כשהם רוצים להגשים איזה "חלום" משמעותי. הורים יכולים להרגיש אותו היטב כשהם רוצים להציב גבולות או להתמודד עם "גיל המרד", ואצל מחנכים ה"שד" הזה עלול להתעצם באסיפת הורים או בהתמודדות עם גורמים שונים במערכת.

הקשר האישי מזמין את המטופל לחוות מחדש "סביבה מזינה" עם "תנאי גדילה" מיטיבים ומרפאים, שכוללים אוזן קשבת, אמון, קבלה בלא תנאי, עידוד והכרה בערך שלו כאדם. תנאים אלה מאפשרים לו לצאת אט - אט, ולהתנסות מחדש ב"מחנה האימונים" שמוכר לו היטב מהילדות. מגרש בו ניתן להתקדם בקצב שמתאים לו, ללמוד תוך ניסוי וטעייה על מנת לרכוש מיומנויות והרגלים חדשים.

הסביבה המזינה הזו, עם קשראישי מרפא - נחוצים לכולנו, כי כולנו זקוקים לאותו הורה תומך, שצופה בנו בהתפעלות - כאילו שצופה הוא בצעדיו הראשונים והמגושמים של ילדו שעה שהוא מטפס במדרגות. נוכחות כזו נוטעת בנו תחושת מסוגלות, ומאפשרת לכולנו לזקוף קומה, לעמוד, ללכת ואפילו לרוץ. במובן הזה כולנו שווים, ובמידה כזו או אחרת, נראה שכולנו גם קצת בחזקת ילדים.

פרסומים נוספים:

המלצות לקוחות על כרמית אלון:
"בהדרכה למדתי שאני מערבבת בין הרגשות והצרכים שלי לבין הצרכים והרגשות של הבת שלי. היום אני מאד נזהרת לא להשליך עליה את מה שאני מרגישה, אלא דבר ראשון לשאול אותה. זה גרם ליחסים הרבה יותר טובים ביני לבינה, ונותן לה להרגיש שאני מכבדת אותה".
הורה לילד
הורה לילד

יצירת קשר

אני כאן כדי לסייע! תאמו פגישת תובנות עם כרמית אלון, ללא כל התחייבות מצידכם.