"שיהיה לנו האומץ להיות בלתי מושלמים, ולהרשות לילדינו להיות בלתי מושלמים" (דריקורס).
העידוד הוא מסר שמגביר את מידת ההערכה העצמית של האדם בעיניי עצמו, ומחזק את תחושת המסוגלות שלו.
מסר מעודד מגלם בתוכו את הנחת היסוד לפיה "אני הוא מה שאני – ואני בסדר כמו שאני", ובמקביל, גם "אתה הוא מה שאתה – ואתה בסדר כמו שאתה". האדם המעודד מוקיר את האחר, ומכיר בשוויון הערך, בייחוד, בתרומה, ביכולות ובמשאבים האישיים שלו. גישתו מטפחת את הביטחון העצמי, ומהווה מנוף להתפתחות והעצמה אישית.
העידוד מהווה גורם משמעותי המשפיע על תחושת הערך ועל הדימוי העצמי של האדם ביחס לעצמו. מידת הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות שלנו, המוטיבציה להתאמץ וסולם השאיפות שלנו, האשראי לטעות והיכולת לסלוח לעצמנו על טעויות, סף התסכול ודפוס ההתמודדות שלנו עם מצבי קושי, מידת העצמאות ויכולת הניהול העצמי, המודעות העצמית, ומערך היחסים שלנו עם עצמנו, דפוס היחסים שלנו והיכולת לשתף פעולה עם הסובבים אותנו.. - כל אלה מושפעים מסגנון המסרים שנחשפנו אליהם שעה שיצרנו קשר אישי עם דמויות משמעותיות במהלך החיים, ובמיוחד בילדות המוקדמת.
מי לא? הצורך בעידוד הוא צורך אוניברסלי, שכן כל אדם באשר הוא אדם, לא כל שכן הילד, זקוקים להכרה ועידוד, ממש כשם שהם זקוקים לקשר אנושי ואישי, למזון. ליציבות, לביטחון ולהרגשת מוגנות. יתרה מכך:
אף שיש לברך על הנטייה לעודד את האדם על הצלחותיו - שהרי כל עידוד מתקבל בברכה, האדם זקוק לעידוד דווקא שעה שהוא חווה מצבי קושי, לחץ, משבר או כישלון.
החשש של כולנו מפני דחייה, והפחד שמא נאבד את ההערכה והאהבה כלפינו, משקפים את הצורך שלנו בשייכות. חשוב לנו להיות משמעותיים לסובבים אותנו, ולדעת שאנחנו רצויים. חשוב לנו לדעת שהם מעריכים ומקבלים אותנו בלא תנאי.
וכיצד נדע זאת? על סמך מה אנחנו מסיקים שהאדם האחר מעריך או לא מעריך אותנו?
נכון: אנחנו מסיקים מסקנות על סמך המשוב שאנחנו מקבלים ממנו - תוך כדי האינטראקציות איתו. אנחנו ערים למעשיו ולתגובותיו הספונטאניות כלפינו, למסרים המילוליים והבלתי מילוליים שלו, בין אם הם גלויים, ובין אם הם סמויים.
השוואה בין הצורך הבסיסי שלנו בעידוד, שכמוהו כהזנה רגשית, לבין הצורך הקיומי שלנו במזון (הזנה פיזית), עשויה להניב את המשוואה הבאה:
מכאן יוצא שלא לעודד משמעו להרעיב.
לבקר, להשפיל, לייאש, לשפוט, לזלזל כמוהם כ - "הרעלה" והתעללות ממשית.
"אני חושב שבעיקר למדתי לעשות סדר עדיפויות ולהיות מודע למה שחשוב לי להקנות לילדים. המודעות הזו גרמה לי להתעסק בעיקר, במה שבאמת חשוב ועקרוני לי בלי לבזבז את כל האנרגיות והזמן שלי על דברים טיפשיים".
