ילדים, הורים ומטפלים בשגרת קורונה

מצבם הרגשי של ילדים והורים בצל הקורונה, היחסים בין הורים, ילדים ומטפלים בתקופת הסגר, הסתגלות המשפחה למגבלות הקורונה וחשיבות הקשב של המטפל

באחד מימי הסגר הטלפון צלצל. על הקו הייתה שגית, אמא של נדב בן ה – 9, שאותו אני מלווה כבר למעלה מ – 5 שנים (שמות בדויים).

"הוא נראה לי כל כך מדוכדך" – אמרה לי שגית, "בהתחלה הוא כל הזמן שאל מתי יהיה מותר לפגוש חברים. הסברתי לו שאסור להיפגש, ושאבא שלו בקבוצת סיכון... עכשיו הוא כבר מבין שבגלל הקורונה אסור להזמין חברים, אז הוא כבר כמעט לא שואל, אבל נראה לי שממש ממש קשה לו. הוא בלחץ, איך שהוא מתעורר הוא רץ לשים מסכה כי הוא פוחד שיקרה משהו לאבא שלו...".

שגית המשיכה לתאר את המציאות החדשה ואת השינויים שאיתם נאלצת המשפחה להתמודד בצל הקורונה: בימים כתיקונם האב עבד מחוץ לבית בחברת הייטק, אך כעת הוא עובד מהבית בשל היותו עם מחלת רקע ברמת סיכון גבהה. אחותו המתבגרת של נדב, אשר מגיל צעיר מאובחנת כלקויית למידה יחד עם קשיים בקשב וריכוז (A.D.H.D), "לומדת מרחוק" על מנת להתכונן לבחינות הבגרות, והאח הצעיר בחבורה נזקק להוראה מותאמת יחד עם ריפוי בעיסוק. כולם יחד מצטופפים בדירת 4 חדרים כבר למעלה משבועיים.

"את מבינה?" – אמרה שגית שעוסקת בהוראה, "את מבינה מה הולך פה? אף אחד פה לא מוציא את האף מהבית.., אני מקפידה איתם על סדר יום, ולא מוותרת להם, כי אחרת יהיה פה בית משוגעים, ובסך הכל הם ממש בסדר, עוזרים אחד לשני והכל בסדר.., אבל זה כל כך קשה.., וחכי, עכשיו זה עוד איכשהו בשליטה כי כולנו לא פוגשים אנשים אחרים. אני פוחדת מהרגע שכולנו נצטרך לחזור לבית הספר. תביני, כשנחזור לבית הספר, אנחנו כל יום כאילו נביא איתנו הביתה מאות אנשים. אני מתה מפחד, לא יודעת מה יהיה פה..." – אמרה שגית בקול חנוק מדמעות.

דקות ארוכות רק הקשבתי לשגית ותו לא. התפעלתי מהיכולת שלה להתמודד באופן מעשי עם השינויים הדרמטיים שרבים מאיתנו חווים. הכאב, המצוקה, הפחד והדאגה שלה מפני הבאות אותתו על הקונפליקט הקשה שהיא מצויה בו: שגית נקרעת בין הצורך להגן על בריאותו של בן זוגה לבין הצורך לתת מענה לצרכים של 3 ילדיה.. מה הפלא אם כן, שנדב, שרגיל לאמא שמחה, אופטימית ומלאת חוש הומור, "נראה לי מדוכדך" – חשבתי בלבי, אף שבהחלט גם יתכן ששגית משליכה עליו את הדכדוך שלה עצמה.

ידעתי שלשגית יש ארגז כלים מעשי, מלא ביכולות וכישורים אישיים, ולפיכך היא לא באמת זקוקה לעצות שלי בסגנון של "עשה" או "אל תעשה". יתרה מכך: כל עצה או המלצה עלולה להשאיר בה רושם של התנשאות:

איך ומי בכלל יכול לבחור בין בריאות של האחד על חשבון בריאותו של האחר?

בנסיבות אחרות ו"נורמליות" יותר, יכולתי אולי לשקף לה את סערת הרגשות, לאתגר אותה למצוא את ההבדלים בין רגשותיה וצרכיה שלה לבין אלה של נדב, לעודד אותה להיעזר ב"מטענים" שיסייעו לה להירגע ולהפיג את המתח... – אך לא הפעם. הפעם הכל אחרת. בראש הדהד לי המשפט שאמר פעם איש חכם: "במציאות לא נורמלית, התגובה הלא נורמלית – היא הכי נורמלית".

שגית לא נזקקה למומחיות שלי כ"מטפלת". היא כן נזקקה למרחב מוגן דיו, למישהו שיהיה איתה בגובה העיניים. מישהו שיכיר בקשיים שהיא חווה, ויבין את המציאות המורכבת, בלי להיות מדריך, יועץ, מורה, מטפל או שופט. מישהו שיהיה כל כולו איתה, ויכיר בדילמה האכזרית שהיא חווה. אוזן קשבת הספיקה לה.

"אני מצדיעה לך" – אמרתי לשגית. "אני מצדיעה לך על תעצומות הנפש שבך, ועל הכוח שלך להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית".

בחדשות התחילו לדבר על שלבים ביציאה מהסגר וחזרה לשגרה.

שגרה? כיצד תראה ה"שגרה" של שגית ומשפחתה? האם זו אכן תהייה אותה שגרה שהכרנו? כמה נזק יגרם לילדינו, שזמן רב כל כך נאלצים להקפיד על "ריחוק חברתי"? האם הם יוכלו לתת שוב אמון בזולת, לרקום יחסים בין אישיים ולהישאר בריאים בנפשם?
ושמא, שמא אין זו אלא דאגה מוגזמת, שהרי האדם הוא ייצור חברתי מטבעו, ומרבית הילדים מסתגלים לשינויים – ודאי לשינויים מיטיבים? ושמא באמת הכל תלוי בנו - הורים, מחנכים ומטפלים, בערנות וברגישות שלנו, בדוגמה האישית שניתן, במסרים ובאווירה שנטפח?

פרסומים נוספים:

המלצות לקוחות על כרמית אלון:
"הילד שלנו עכשיו פורח גם בבית וגם בכיתה. כנראה שבגלל שאנחנו קיבלנו יותר ביטחון אז גם הוא קיבל ביטחון, וגם זה שלמדנו לא לדרוש ממנו את מה שהוא לא יכול. כיף לראות אותו ככה".
הורים לילד
הורים לילד

יצירת קשר

אני כאן כדי לסייע! תאמו פגישת תובנות עם כרמית אלון, ללא כל התחייבות מצידכם.