הימנעות ו/או התנגדות של הילד להתערבות הטיפולית

"הפסקנו את הטיפול... -

היא אמרה לנו שהוא עדיין קטן ולא בשל לטיפול".

רונית ונדב, הוריו של איתי (שמות בדויים) פנו אלי בעקבות דיווח שקבלו מהגננת. הגננת תיארה את איתי בן 5.1 כילד חברותי, מקובל ואהוד מאד בקבוצה, עם דמיון מפותח ויכולת שפתית טובה, נהנה מסיפורים וממשחק סוציו דרמטי. מנגד, איתי מתקשה להבין הוראות ולהתמודד עם "משחקי קופסה". לדברי הגננת, איתי איטי מאד בהשוואה לבני גילו, מתעייף בקלות ומתקשה לסיים דפי עבודה, נוטה להימנע מהתנסות בעבודות יצירה כמו – ציור, צביעה בגואש, גזירה והדבקה. הוריו של איתי פנו אלי בעקבות הדיווח והמלצת הגננת להתחיל הליך של עזרה לילדים בגן בהוראה מקדמת עם גננת שי"ח - משלבת.

"איתי ילד מקסים! הוא פיקח ויודע מה טוב לו. אם יהיה לו קשה אז בבית ספר כבר ישבו איתו" – אמר נדב. לעומת נדב, רונית נראתה אובדת עצות לנוכח סירובו של איתי לשתף פעולה, ולקבל עזרה מקצועית: "לפני שנה הלכנו למרפאה בעיסוק דרך התפתחות הילד. היינו רק כמה פגישות והפסקנו, כי איתי לא שיתף פעולה עם המרפאה. היא אמרה לנו שהוא עדיין קטן ולא בשל לטיפול. גם בבית אני מנסה לשבת איתו אבל הוא לא רוצה לשבת איתי" – אמרה רונית בתגובה לשאלתי אם איתי נבדק או קבל עזרה מקצועית.

העובדה ששני ההורים נרתמו והגיעו לפגישה, כמו גם ההכרה שלהם ביכולות ובכוחות של איתי, והרצון שלהם לעזור לו - זכו להרבה הערכה ועידוד מצידי. התיאור יצר רושם שאיתי נזקק להקנייה, לתרגול ותיווך ברכישת מיומנויות יסוד ובמטלות ויזו – מוטוריות הדורשות תכלול חושי, תפיסה וזיכרון חזותיים ושליטה בתנועות ושרירים עדינים. אך מה באשר לתחושת המסוגלות ולמוטיבציה של איתי?

מדוע שילד קטן יעדיף התנגדות והימנעות על פני למידה תוך ניסוי וטעייה?

בראשי התרוצצו הרבה שאלות: מדוע איתי מבטא כזו התנגדות? האם זה סימן לפחד שלו לטעות, לחוות כישלון, ביקורת או אכזבה מעצמו? איזה חוויות הספיק לצבור ילד בן 5 שבגללן העדיף להפסיק לנסות, ולגלות התנגדות החלטית כל כך? הרי מרבית הילדים בגילו תופסים את ההתנסויות כאתגר התפתחותי מהנה, ולרוב הם שמחים לשתף פעולה עם מבוגר שפנוי אך ורק בשבילם.

האם נכון להמתין עד שאיתי יהיה "בשל לטיפול", ואם כן, איך נדע שהוא בשל? עד מתי להמתין? כלום ההורים והמטפלים היו מעכבים את הטיפול באיתי לו סבל חלילה ממחלה פיזית הדורשת התערבות? ומה באשר לעובדה שתקופת הגיל הרך מהווה "חלון הזדמנויות" שהולך ומתקצר בהדרגה? כיצד יתמודד איתי עם כל מה שמצפים ממנו לקראת המעבר לכיתה א, ועם דרישות בית הספר? כיצד ניתן לקדם את תפקודו מבלי שיתנסה הלכה למעשה במטלות מכוונות? מה צריך לקרות כדי שאיתי ייתן לעצמו אשראי ליהנות מלמידה ספונטאנית שיש בה גם ניסוי וטעייה?

למען הסר ספק: רצוי וחשוב מאד לגייס את הרצון, את המוטיבציה ואת שיתוף הפעולה החופשי של הילד. עם זאת, חשוב לזכור שילדים בעלי "צרכים מיוחדים" נדרשים לגייס הרבה מאד כוחות על מנת לבצע מטלות שלנו או לילדים אחרים בגילם נראות כמטלות "פשוטות". המאמץ הרב שנדרש מהם כדי "למתוח" את השריר החלש מעייף אותם מאד, ולכן הם מעדיפים לוותר בכלל על מגע עם השריר הזה. התיווך והכלים שהמטפל מנסה להקנות להם מחייב אותם לתרגל ולהתאמן על יישום הכלים, אך ההתנסויות הללו הן שמזכירות להם שוב ושוב את הקושי, הכאב והתסכול שחוו בגלל אותו שריר מוחלש. יתרה מכך: במקרים רבים ילדים וויתרו ו"הרימו ידיים" לאחר שגילו את הפער בין התוצרים שלהם לעומת אלה של קבוצת השווים.

על רקע זה גדלים הסיכויים שהילד יעדיף להימנע מחשיפה למצבי קושי, ומהתנסויות שמאלצות אותו להתמודד עם קשייו הלכה למעשה.

את מה נכון לתעדף? את הצורך בתרגול או את הכבוד להתנגדות של הילד?

הרצון לכבד את הרצון והבחירה החופשית של הילד מייצר מצב פרדוקסלי:

החלטה לכבד את רצונו של הילד יוצרת מצב בו דווקא בתחומים בהם הוא זקוק ליותר תרגול ותיווך - הוא כמעט ולא מתנסה. ילד שמתקשה למשל במוטוריקה עדינה יעדיף שלא לצייר, לא לגזור ולא להדביק, בעתיד אולי גם לא לכתוב? ילד אחר שחווה קושי בכישורי שפה ודיבור, עלול להימנע מאינטראקציות חברתיות או יעדיף את קרבת המבוגר על פני משחק חופשי עם חברים.

כמה הורים אכן יסכימו "לשחרר" באמת את ילדיהם מהצורך לרכוש מיומנויות יסוד וכישורי חיים בסיסיים? האם בסופו של דבר, הבחירה "לוותר לילד" כדי לכבד את רצונו ו/או כדי למנוע ממנו תסכול, אינה בעצם "לוותר על הילד"? האם נכון להתייחס רק להעדפת הילד בטווח הקצר של כאן ועכשיו, או שמא מחובתנו לדאוג גם לעתידו בטווח הארוך? ושמא אותו "רעש" גדול שאיתי משמיע כהתנגדות, אינם בעצם דרכם של אותם "קולות" פנימיים שלנו, שמתעצמים ומחריפים דווקא כשאנחנו על סף שינוי משמעותי?

שאלות כאלה ואחרות חידדו את המטרה אשר "לשמה התכנסנו", וברוח זו המשכתי את השיחה עם רונית ונדב:

פיזור הערפל: לשם מה התכנסנו כאן?

"מה לדעתכם טובתו של איתי בטווח הארוך?" – שאלתי, ושאלה זו כמו פזרה את הערפל, והאירה לכולנו את הדרך.

"איתי עדיין צעיר דיו כדי להשלים עם ההחלטה שלכם - גם אם כרגע נראה שהיא אינה לרוחו. רצוי להסביר לו שהחלטתם לרשום אותו לחוג על מנת לעזור לו להתגבר על קשייו. כדאי להמחיש לו כיצד ה"חוג" שלי יכול לעזור לו להצליח יותר במשימות השונות. יתכן שבשלב ראשון הוא מאד יתנגד, אך ככל שתתמידו ותשתפו פעולה הוא יפיק תועלת מהטיפול. בהדרגה הוא גם יצבור חוויות הצלחה שיגרמו לו הנאה, ויגבירו את הנכונות שלו לשתף איתי פעולה".

רונית ונדב נראו לפתע מחוזקים יותר, מעודדים ומלאי תקווה. הם החליטו להתחיל בפגישות פרטניות ביני לבין איתי בתדירות של פעמיים בשבוע.

פגישה ראשונה ביני לבין איתי:

בתחילת הפגישה איתי נצמד לאמו ומיעט לדבר. כעבור זמן הוא הסכים להיכנס איתי ל"חדר המשחקים" ואף השלים עם העובדה ש"החדר הוא כמו גן לילדים ולא להורים". הוא ישב על ברכיי, סרק את החדר בעיניו – אך סירב לבחור משחק כלשהו.

שיקפתי לאיתי את העובדה שאנחנו עדיין לא מכירים אחד את השני, והוספתי שגם אני לפעמים מתביישת מאנשים שאני לא מכירה. איתי הנהן בראשו. אט – אט הוא קם מעליי, החל להתנועע בחדר בצעדים מדודים, אך עדיין היסס ולא דיבר. הצגתי לו "לוח קסם" עם הטבעת חותמות. ציירתי עם החותמות ומחקתי מספר פעמים. בהמשך הצגתי שיחה משעשעת בטלפון ממשחק.

לפתע איתי לקח את לוח הקסם, והחל לצייר ולמחוק בעצמו. הוא אפילו בקש שאעזור לו להוציא את החותמת ממקומה.. בשלב זה איתי החל לדבר בשטף, שיחק בטלפון, צייר בהנאה ציור לקלסר האישי שלו, ולאחר מכן נאלץ להסכים ש"תורי לבחור משחק":

בחרתי משחק לוטו פשוט. ניכר היה שאיתי התעייף מהר מהמשחק, ובחלק מהכרטיסים הוא טעה. בזהירות יתרה עזרתי לו לתקן את הטעות, אך בתוך תוכי תהיתי אם "טעה" כי אכן לא הבחין בטעות, או שמא רצה לבדוק את תגובתי לטעות. הזכרתי לעצמי את העובדה שבתחילת התהליך הרבה מאד ילדים נמנעים מלבטא את היכולות שלהם במלואן, ורק בשלב מאוחר יותר מתברר לי שהם מסוגלים ליותר.

פגישה שנייה עם איתי:

איתי נכנס לחדר לאחר תזכורת שלי לאמו ש"זהו חדר לילדים". הוא נהנה לגלות את הקלסר עם הציור שהכין בפגישה הקודמת, וביקש לצייר בלוח הקסם. כעבור זמן הוא לקח ביוזמתו את הטלפון וניהל "שיחה" עם אביו. כשבקש להוציא משחק אחר – הוא השלים עם תשובתי ש"כעת תורי לבחור מה עושים".

איתי התבקש להשלים רצף מדבקות – מסגרת מסביב לשמו הפרטי. הוא השתדל לדייק וזכר את הרצף, ביטא מוסחות ואי שקט מוטורי, אך שיתף פעולה, וחיוך רחב התפשט על פניו שעה שסיים את המשימה.

התקדמות הטיפול:

כיום, כחודשיים מתחילת הטיפול, איתי משתף פעולה באופן מלא. בתחילת כל פגישה הוא נהנה לראות את כל העבודות שהצטברו בקלסר שלו. נראה שאיתי מרגיש שהמרחב מוגן דיו גם אם יטעה או יתקשה לדייק במטלה.

ההתנסות במשימות מכוונות - שעד עתה איתי נמנע מלהתנסות בהן בפועל, מעודדת אותו לרכוש אסטרטגיות והרגלי למידה שמסייעים לו להתגבר על קשייו השונים. מעבר לכך, הוא מרוצה מהישגיו ומראה סימנים של שיפור משמעותי ברמת התפקוד שלו, בתחושת המסוגלות, בדימוי ובביטחון העצמי שלו.

בימים אלה הוריו של איתי החליטו להשאיר אותו שנה נוספת בגן חובה, והם נחושים לעשות כל שביכולתם כדי לקדם את רמת הבשלות והמוכנות שלו לכיתה א.

מסקנות וסיכום:

• איתי נשען על ההתגייסות ושיתוף הפעולה המלא שגילו רונית ונדב לאורך כל הדרך, ועל כך הם ראויים למלוא ההערכה. סביר להניח שאילו הם היו "מרימים ידיים" לנוכח ההתנגדות העיקשת של איתי, אזי איתי אולי היה חווה "ניצחון" קטן, אך בסופו של דבר היה מפסיד את חוויות ההצלחה ואת הכלים שתרמו לשיפור הרב בתפקודו.
• בהתערבות הטיפולית בכלל, ובהוראה מותאמת לגיל הרך בפרט, ישנו הבדל מהותי בין התנגדות לעזרה והימנעות של ילד צעיר לבין התנגדות של מבוגר, הגם שכל אדם באשר הוא אדם, ילדים ומבוגרים כאחד, ראויים למלוא הכבוד וההערכה לבחירות שלהם, ובשני המקרים נעשה מאמץ לגייס את המוטיבציה של הנועץ כדי להתגבר על קשייו ולעזור לעצמו.
• מחובתם של הורים, מחנכים ואנשי מקצוע האמונים על טובת הילד להגדיר לעצמם מה טובתו של הילד בטווח הקצר, אך לא פחות מכך – מחובתם גם לברר מה טובתו בטווח הארוך. לא מן הנמנע שאחדים מאיתנו יצביעו על סתירה לכאורה בין טובת הילד בטווח המידי לבין טובתו בטווח הארוך, אך במרבית המקרים אין סתירה בין השניים! נהפוך הוא!

• אכן כן: במקרים בהם הילד הצעיר מתנגד בצורה גורפת, אני מציעה להורים להציב גבול ברור לפיו ה"חוג" (הטיפול) הוא חובה ממש כשם שהמסגרת החינוכית היא חובה. יתכן שבמספר מפגשים הילד ירטון, יבכה, ישב בבטלה, יבחן את כושר עמידתם ונחישותם של ההורים, כמו גם את כושר ספיגתו של המטפל. אך מטפל מקצועי יידע להכיל את ההתנגדות, לדובב את הילד, ולקדם אותו לקראת מימוש היכולות שלו בצורה מיטבית.

ההכרה בחשיבות השליטה של הילד במיומנויות היסוד משקפת את שיקול הדעת, את האחריות ואת תפקידם של המבוגרים לצייד אותו בכלים יעילים להתמודדות עם משימות החיים.

במקרים רבים הבנת טובתו של הילד בטווח הארוך מהווה מעין מצפן המסייע לנו להחליט כיצד להגיב בטווח המידי.

שיתוף הפעולה והקשר בין ההורה לבין המטפל במסגרת העבודה הטיפולית חיוניים להצלחת הטיפול בילד.