עיצוב התנהגות בעזרת הסכם ואמנה חברתית

מה זו אמנה חברתית?

ה"אמנה החברתית" היא סוג של חוזה, הסכם קבוצתי שמגדיר את "גבולות הגזרה", ומתגבש בנוכחות מנהלי הקבוצה יחד עם כל חבריה: הורים, גננות, מחנכים, מדריכים, מטפלים וכל חברי הצוות האחרים + כל קבוצת הילדים, התלמידים והחניכים.

ההסכם הקבוצתי מבהיר את חלוקת התפקידים בקבוצה, מגדיר את החוקים והנהלים שכל חברי הקבוצה מתחייבים לכבד ולהישמע להם: כללי "עשה" ו"אל תעשה", מה מותר ומה אסור לעשות, מה הזכויות ומה החובות של כל משתתף.

בשביל מה צריך אמנה חברתית?

האמנה החברתית וההסכם הקבוצתי מהווים אבן יסוד מרכזית בהבניית מרחב מוגן, בטיפוח אווירה ואקלים חינוכי מיטבי. העדר הסכם ברור, מוכר ומוסכם על כולם, מייצר עמימות, ומזמין בדיקה מתמדת של הגבולות, או בכל פעם על ידי משתתף אחר, או על ידי משתתף קבוע שממלא את התפקיד בשביל כל הקבוצה. נדמה שהעמימות כמוה כמצב בו האדם מגשש את דרכו בתוך מערה חשוכה, ומנגד, הסכם ידוע וברור כמוהו כפנס שמנחה ומאיר לנו את הדרך.

חשוב לזכור שעיצוב התנהגות, הקניית הגבולות, ההרגלים והנהלים הם תהליך למידה מתמשך שמתחיל מיד עם תחילת ההכרות שלנו עם הילדים, בין אם מדובר במפגש פרטני, ובין אם מדובר במפגש קבוצתי.

מה היתרונות?

• האמנה החברתית סוללת את הדרך לעיצוב ההתנהגות וההרגלים הרצויים של כל חברי הקבוצה. זו היא מעין ברית טיפולית שנותנת מענה לצרכים ראשוניים, כמו קשר אישי, שייכות, אמון וביטחון, ובה בעת היא מסייעת לביסוס האווירה, להבניית יחסי מחנכים עם הורים וילדים, ולגיבוש דפוסי התקשורת שיתפתחו בקבוצה.
• הבהרת הנהלים והגדרה ברורה של הגבולות מהווה מעין גדר, קיר או "מעקה בטיחות" שמונעים נפילות ותאונות מיותרות. כשהמרפסת מוקפת במעקה בטיחות - אנחנו מרגישים בטוחים בתוך המרפסת. חלק מאיתנו אולי מתאכזב מכך שהקיר בתוך הבית או בגן אינו זז בקלות, אך אט - אט אנחנו לומדים, שדווקא משום שהוא יציב - אפשר גם להישען עליו. אילו היה זז בקלות - לא ניתן היה להיתמך בו בשעת הצורך. הביטחון הבסיסי הזה מאפשר לנו להפנות את הכוחות והמשאבים האישיים שלנו להתנסויות וללמידה משמעותית.
• שלב גיבוש האמנה מעניק לכל משתתף אשראי לבטא רגשות, עמדות וצרכים שונים. הדיון הרציני והענייני, בד בבד עם ההזדמנות לתרום ולהיתרם, מחזקים את דימויו וביטחונו העצמי של הילד, מקנים לו תחושה של שותף משמעותי בקבוצה, ומגבירים את המוטיבציה שלו לשתף פעולה.
• האמנה החברתית מפזרת מצבים של עמימות וחוסר וודאות. התקנון הברור מסייע לילד להסתגל למסגרות חדשות ולהפחית חששות, מכיוון שהוא יודע מה מצפים ממנו, והוא יכול להיערך מראש לקראת השינוי שמתקרב.
• האמנה החברתית מהווה מעין עוגן אליו ניתן לחזור שעה שמתעוררים מצבי קושי, קונפליקט או מחלוקת בין חברי הקבוצה, כאשר חלה נסיגה בהתנהגות, כשהאקלים החינוכי או האווירה המשפחתית מופרים, וכשמשהו משתבש במערך היחסים בין "המבוגר האחראי" לבין הילדים.
• האמנה החברתית מסייעת לכל חברי הקבוצה לפתח קשרים ואינטראקציות חברתיות על "קרקע בטוחה". ההבנה שכולם יודעים את "כללי המשחק", ומחויבים לכבד אותם, מייצרת הפרייה והנאה הדדית בלא חשש.
  

3 עקרונות יסוד שעומדים בבסיס האמנה החברתית:

1. "את השנוא עלייך אל תעשה לחברך".
2. "הזכות לכבוד והחובה לכבד": כל אחד מחברי הקבוצה ראוי לכבוד מעצם היותו אדם, ובה בעת, מחובתו לכבד את כל הסובבים אותו באותה מידה.
3. "כולנו שווים בפני החוק" כי - "עם חוקים לא מתווכחים".

"עשה" ו"אל תעשה": איך נגבש את ההסכם הקבוצתי?

• גיבוש משותף של אמנה חברתית מחייב התכנסות ונוכחות של כל חברי הקבוצה יחד עם מנהיג מיומן כמו הורה, גננת, מחנך, יועץ חינוכי או מטפל מקצועי.
• קבעו לפגישה מועד שמאפשר פניות וזמן.
• וודאו שמנחה הקבוצה שולט במיומנויות קשב, הכלה, עידוד ותקשורת מקרבת, על מנת לתת ביטחון ותחושה של מרחב מוגן.
• היו רגישים לטווח הקשב והריכוז של המשתתפים. במקרים רבים יש צורך ביותר מפגישה אחת.
• הקפידו על אווירה ואקלים נינוח תוך מזעור גורמים מפריעים ומסיחים, כמו טלוויזיה, מחשב, טלפונים, עייפות, עומס מטלות, וכ"ו.
• ארגנו מרחב המאפשר ישיבה נוחה בצורת מעגל על מנת לאפשר קשר עין ישיר ורצוף בין כל הנוכחים.
• מומלץ להצטייד בכלי כתיבה ו/או בלוח מחיק.

מה בתכלס נעשה בפגישת הגיבוש?

• במצבים התחלתיים כמו תחילת שנת לימודים או חופשה משפחתית, שאלו את הילדים כיצד היו רוצים להרגיש בחופשה / בגן / בכיתה.., מה לא היו רוצים שיקרה, ומה נחוץ להם על מנת ליהנות ולהרגיש טוב, בטוח ונעים.
• כאן תוכלו למצוא מדריך מעשי כיצד להכחיד התנהגות בלתי רצויה, ולהטמיע הרגלים או התנהגות חדשה בבית ו/או במסגרת החינוכית.
• סיעור מוחין: בקשו מהילדים להציע רעיונות, חוקים ודרכים שיעזרו לכולם ליהנות יחד, ולהרגיש נעים זה עם זה. הכינו "בנק רעיונות", רשימה שתרכז את כל ההצעות והרעיונות שעלו בפגישה.
• מיינו את הרעיונות: עברו על כל רעיון שנרשם, ובררו עם הילדים עד כמה הוא רלוונטי, מעשי ובר ביצוע. הפעילו שיקול דעת, וזכרו שכמנהלים מוטלת עליכם האחריות להבטיח את שלומם, כבודם, ביטחונם ובטיחותם של כל הילדים. כמנהלים גם שמורה לכם הזכות להטיל ויטו על הצעה שלהערכתכם עלולה לפגוע, או שאינה תואמת לערכים שלכם.

כך למשל מצאתי את עצמי לא אחת מסבירה לילדים בגן מדוע עליי לדחות הצעות כמו "אז שהוא יישאר לסדר את החצר לבד כשאנחנו נלך הביתה", או "תתקשרי לעירייה שיוציאו אותו מהגן שלנו"..

זאת ועוד: הליך הבדיקה וסינון הרעיונות השונים עשוי להמחיש לילדים את חובתם של המבוגרים להגן על כל אחד מהם, ובה בעת, להבהיר להם, שכולנו שווים בפני החוק: מבוגרים נדרשים לשמש דוגמה, ועליהם לכבד גבולות וחוקים לפחות באותה מידה שהם דורשים זאת מילדים צעירים.

• רשמו עם הילדים את סעיפי ההסכם כך שיכללו את ההצעות והרעיונות שסומנו כרלוונטיים וברי ביצוע.
• עודדו אחריות הדדית יחד עם מודעות לצרכים אנושיים, כמו קשר אישי, ביטחון ושייכות. בקשו מהילדים לשער "מה ייצא לי / לנו מזה?", מדוע להערכתם כדאי וחשוב שכל אחד מהם יתאמץ ליישם את ההסכם, ומה יכול לקרות אם לא נכבד את ההסכם.
• עודדו את הילדים להציע רעיונות לצ'ופרים בלתי חומריים, כמו: פעילות חווייתית עם כל ילד בנפרד, בילוי / משחק חברתי משותף, הכנה והענקת צל"ש על מאמץ והתמדה, הכנת תעודות הצטיינות, וכ"ו. בקשו מהם לציין מתי, מדוע ובאיזו תדירות לדעתם רצוי לתת את הצ'ופרים השונים.
• שאלו כל אחד מהנוכחים (ילדים ומבוגרים) אם הוא מוכן להתחייב לקיים את ההסכם על מנת שכל חברי הקבוצה ירגישו טוב יותר. היערכו לאפשרות שמישהו ימלא את תפקיד "הסרבן התורן" (תיכף תוכלו לקרוא על בחינה מאתגרת שערך לי ילד בן 6 במפגש שהתקיים בקבוצה לפיתוח מיומנויות חברתיות☺).

• אחרי שכל הנוכחים התחייבו לכבד את ההסכם, קבעו יחד את המועד בו ההסכם יכנס לתוקף, ומועד נוסף בו תתכנסו למשוב והפקת לקחים.
• סיימו את הפגישה באווירה חגיגית המשרה שמחה והתלהבות. ערכו טקס חווייתי עם תנועה או סימן מוסכם שילווה אתכם במפגשים הבאים: תקעו כף, חתמו על "חוזה" יצירתי, הרימו "כוסית", ריקדו, השמיעו מוזיקה, הכינו כרזה משותפת, סמל משותף, צלמו, תעדו.. - עשו כל שביכולתכם על מנת שהמפגש יהווה ציון דרך שאותו תוכלו לזכור ולהזכיר בעת הצורך.

ומה הלאה? זהו? הגענו למנוחה ולנחלה?

במקביל לחיזוקים ושיחות אישיות עם כל אחד מחברי הקבוצה, מומלץ להמשיך במפגשים קבוצתיים לצורך משוב, עידוד, אתגור, הפריה הדדית והפקת לקחים.

• השתדלו לקבוע מראש את המועד ואת טווח הזמן בין פגישה לפגישה.
• הזכירו לכל הקבוצה את הפגישה המתקרבת, ועודדו היערכות לקראתה. ציינו בקצרה את המטרות והנושאים שיועלו בה. בתחילת הפגישה הסבירו ש"התכנסנו כאן היום כדי לבדוק מה השתנה, ומה קרה לנו מאז שהתחייבנו לעשות...".
• הציגו והקריאו את סעיפי ההסכם שגיבשתם בראשית התהליך.
• בקשו מהנוכחים לציין איזה סעיפים מההסכם התאמצו ליישם, במה התקדמו, ובמה הרגישו קושי. עודדו ביטוי בגוף ראשון.
• הודו באופן אישי לכל אחד מהנוכחים על המאמץ שהשקיע, ציינו במה התקדם, ואתגרו אותו להמשיך להתאמץ לקראת המשימה הבאה: "רותי תודה שהתאמצת לעזור לנו להלביש את הבובות. אני חושבת שעד הפגישה הבאה את גם תשתדלי להכניס את הציורים למגירה שלך כדי שלא נדרוך על ציורים, ולא נצטרך לשאול של מי הציור הזה..".
• חלקו את הצ'ופרים עליהם הסכמתם כשגיבשתם את ההסכם בליווי מחיאות כפיים וקריאות עידוד למצטיינים.
• סיימו את הטקס באותו סימן מוסכם שבחרתם כאשר גיבשתם את האמנה החברתית: תקיעת כף, קריאת הידד, ריקוד משותף, וכ"ו.

‍

הצורך בשייכות כאמצעי לעיצוב התנהגות רצויה בקבוצה:

תיאור מקרה בקבוצה לפיתוח כישורים חברתיים עם ילדים בני 7 - 5:

רקע ומידע כללי: המפגש הקבוצתי הראשון מתקיים לאחר פגישת הכרות אישית שאני מקיימת בנפרד עם ההורים ועם כל אחד מילדי הקבוצה.

תיאור המקרה:

עמית (שם בדוי) התנגד להתחייב לסעיף לפיו "בקבוצה שלנו אסור להכאיב אחד לשני".

"אני אוהב שמכאיבים לי" – אמר עמית בתשובה לשאלה כיצד הוא מרגיש כשמכאיבים לו.

במקביל לחוסר האמון שביטאו יתר הילדים, בחרתי אני להיעזר בגישת הגשטלט על מנת לברר את ה"תבנית" של עמית לגבי כאב ויחסים בין אישיים.

אפשרתי לו להקצין ולתאר לו את ההשלכות של דבריו בעזרת שיקוף ושאלות מנחות:

"אז בעצם אתה אומר לנו שאתה רוצה שנכאיב לך?"

"כן" - ענה עמית ספק ברצינות ספק בחיוך חרישי.

"טוב, אז אם כך אולי כדאי שנזמין בכל פעם ילד אחר להכאיב לך. אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" – ועמית עודנו עומד על שלו בקול נחוש.

לקחתי רגע שקט, מודעת היטב למבטי הילדים שהמתינו בדריכות למוצא פי, ולתגובה שלי.

האם לקחת סיכון, ואכן להזמין חבר כדי להכאיב לעמית, מתוך תקווה שברגע האמת עמית יחזור בו? ומה אם עמית יתכחש לכאב? ומה אם החבר יפרוק על עמית את כל זעמו? האם לאפשר לעמית לחוות את ההנאה המפוקפקת שבכאב? ומה אז? כיצד ישפיע הדבר על ההתפתחות הרגשית והחברתית שלו? ומה באשר לקשר האישי שלי איתו, ליחסיו עם יתר הילדים, ובכלל, כיצד ישפיע הדבר על האקלים ועל מרקם היחסים בקבוצה שזה עתה נולדה? מה יסיקו מכך יתר הילדים?

שאלות אלה המחישו לי כמה זהירות, אחריות ושיקול דעת נדרשים מאנשי טיפול.

הרי לכל תגובה שלי יכולות להיות השלכות גם על מצבו הרגשי של עמית, וגם על מה שיתרחש בקבוצה בטווח הקצר ובטווח הארוך כאחד.

בסופו של דבר מצאתי לנכון למלא את חובתי כמנהלת הקבוצה, ולהציב גבול ברור וחד משמעי: "התפקיד שלי הוא להגן ולשמור עליכם כדי שלא תפצעו. אסור לי להכאיב לכם, וגם לכם אסור להכאיב לי. לאף אחד אין זכות להכאיב לאחרים, ולכן גם לא ארשה לילדים אחרים להכאיב לך. רוב הילדים שכאן גם מסכימים לא להכאיב אחד לשני. חשוב לנו לדעת אם אתה מתכוון להכאיב לנו".

עמית החל לפתע להניע את ראשו מצד לצד כאומר לא.

"אתה בטוח שלא? חשוב לנו לדעת, כי אני למשל מאד לא אוהבת שמכאיבים לי, וגם מאד פוחדת מאלימות. אם בכל זאת אתה מתכוון להכאיב לנו אז אני אצטרך להיזהר ממך. אני לא אוכל להתקרב אליך - כי אולי פתאום יתחשק לך להרביץ לי, או אולי לנשוך ולצבוט אותי. יכול להיות שנצטרך לשאול גם את כל הילדים אם הם ירצו להיות לידך - כי גם הם אמרו שהם לא אוהבים שמכאיבים להם".

"אני לא מכאיב להם" – מלמל עמית כשמעיניו בצבצה לה דמעה קטנה.

"נכון. זו כבר הפגישה השנייה שלי איתך, ובאמת לא ראיתי שהכאבת למישהו. אני רוצה לדעת אם אתה מתכנן להכאיב לנו בפגישה הבאה למשל".

"אני לא ירביץ לכם" – אמר עמית ופרץ בבכי מרגש.

"אני מאד שמחה לשמוע. אני בטוחה שאתה רוצה להתאמץ ולהיות חבר טוב כדי שגם אנחנו נהיה חברים שלך. כיף לנו שאתה מסכים לעזור לנו כדי שיהיה לנו כיף ביחד.. -

אממ, רגע, שכחתי. אתה עדיין רוצה שנכאיב לך?" – שאלתי ספק ברצינות ספק בהומור כשידיי מחבקות אותו.

"לא!" – הכריז עמית. החיוך הרחב שהתערבב עם בכיו, ואנחת הרווחה שהשמיע, הבהירה לכולנו עד כמה הוקל לו.

עבורי זה היה שיעור מאלף שהמחיש לי עד כמה הצורך בשייכות והלחץ החברתי מחלישים תגובות של סרבנות, התנגדות והתנהגות אנטי חברתית בקבוצה.

כמעט מיותר לציין, שבמהלך כל החודשים בהם התקיימו המפגשים הקבוצתיים עמית מעולם לא השתמש באלימות כלפי חבריו. נהפוך הוא ☺.