התנגדות לעזרה והימנעות בגיל הרך

התנגדות של הילד לקבל עזרה בהתערבות הטיפולית 

הפסקנו את הטיפול: "היא אמרה לנו שהוא עדיין קטן ולא בשל לטיפול"

רונית ונדב, הוריו של איתי (שמות בדויים) פנו אלי בעקבות דיווח שקבלו מהגננת. הגננת תיארה את איתי בן 5.1 כילד חברותי, מקובל ואהוד מאד בקבוצה, עם דמיון מפותח ויכולת שפתית טובה, נהנה מסיפורים וממשחק סוציו דרמטי. מנגד, איתי מתקשה להבין הוראות ולהתמודד עם "משחקי קופסא". לדברי הגננת, איתי איטי מאד בהשוואה לבני גילו, מתעייף בקלות ומתקשה לסיים דפי עבודה, נוטה להימנע מהתנסות חופשית בעבודות יצירה כמו – ציור, צביעה בגואש, גזירה והדבקה. הוריו של איתי פנו אלי בעקבות הדיווח והמלצת הגננת להתחיל הליך של עזרה לילדים בגן בהוראה מקדמת עם גננת שי"ח – משלבת.

"איתי ילד מקסים! הוא פיקח ויודע מה טוב לו. אם יהיה לו קשה אז בבית ספר כבר ישבו איתו" – אמר נדב.

לעומת נדב, רונית נראתה אובדת עצות לנוכח סירובו של איתי לשתף פעולה ולקבל עזרה: "לפני שנה הלכנו למרפאה בעיסוק דרך התפתחות הילד. היינו רק כמה פגישות והפסקנו כי איתי לא שיתף פעולה עם המרפאה. היא אמרה לנו שהוא עדיין קטן ולא בשל לטיפול. גם בבית אני מנסה לשבת איתו אבל הוא לא רוצה לשבת איתי" – אמרה רונית בתגובה לשאלתי אם איתי נבדק או קבל עזרה מקצועית.

העובדה ששני ההורים נרתמו והגיעו לפגישה, כמו גם ההכרה שלהם ביכולות ובכוחות של איתי והרצון שלהם לעזור לו זכו להרבה הערכה ועידודמצידי. התיאור יצר רושם שאיתי נזקק להקנייה, לתרגול ותיווך ברכישת מיומנויות יסוד ובמטלות ויזו – מוטוריות הדורשות תכלול חושי, תפיסה וזיכרון חזותיים ושליטה בתנועות ושרירים עדינים.

אך מה באשר לתחושת המסוגלות ולמוטיבציה של איתי? בראשי התרוצצו הרבה שאלות: מדוע איתי מבטא כזו התנגדות? האם זה סימן לפחד שלו לטעות, לחוות כישלון, ביקורת, אכזבה מעצמו? איזה חוויות הספיק לצבור ילד בן 5 שבגללן העדיף להפסיק לנסות ולגלות התנגדות החלטית כל כך? הרי מרבית הילדים בגילו תופסים את ההתנסויות כאתגר התפתחותי מהנה ושמחים לשתף פעולה עם מבוגר שפנוי אך ורק בשבילם. האם נכון להמתין עד שאיתי יהיה "בשל לטיפול", ואם כן, איך נדע שהוא בשל? עד מתי להמתין? כלום ההורים והמטפלים היו מעכבים את הטיפול באיתי לו סבל חלילה ממחלה פיזית הדורשת התערבות? ומה באשר לעובדה שתקופת הגיל הרך מהווה "חלון הזדמנויות" שהולך ומתקצר בהדרגה? כיצד יתמודד איתי עם המעבר לכיתה א ועם דרישות בית הספר? כיצד ניתן לקדם את תפקודו בלא שיתוף פעולה מצידו ומבלי שיתנסה הלכה למעשה במטלות השונות? מה צריך לקרות כדי להחזיר לו את ההנאה מלמידה ספונטאנית?

כל השאלות הללו חידדו את המטרה ש"לשמה התכנסנו": "מה לדעתכם טובתו של איתי בטווח הארוך?" – שאלתי, ושאלה זו כמו פזרה את הערפל והאירה לכולנו את הדרך.

מדוע שילד קטן יעדיף התנגדות והימנעות על פני למידה תוך ניסוי וטעייה?

למען הסר ספק: רצוי וחשוב מאד לגייס את הרצון, את המוטיבציה ואת שיתוף הפעולה החופשי של הילד. עם זאת חשוב לזכור שילדים בעלי "צרכים מיוחדים" נדרשים לגייס הרבה מאד כוחות על מנת לבצע מטלות שלנו או לילדים אחרים בגילם נראות כמטלות "פשוטות". במקרים רבים ילדים אלה גם ערים לפער בתוצרים שלהם לעומת קבוצת השווים והמאמץ לצמצם את הפער מעורר בהם מתח וחשש גבוה. על רקע זה גדלים הסיכויים שהילד יעדיף להימנע מחשיפה למצבי קושי ומהתנסויות שמאלצות אותו להתמודד עם קשייו הלכה למעשה. כך קורה שבאופן פרדוקסלי, דווקא בתחומים בהם הילד זקוק ליותר תרגול והדרכה – הוא כמעט ולא מתנסה. ילדים המתקשים למשל במוטוריקה עדינה יעדיפו שלא לצייר, לא לגזור, לא להדביק וכ"ו. ילדים אחרים החווים קושי בכישורי שפה ודיבור עלולים להימנע מאינטראקציות חברתיות או יעדיפו את קרבת המבוגר על פני משחק חופשי עם חברים.

ואולם, בה בעת אני מניחה שמרבית ההורים יתקשו "לשחרר" באמת את ילדיהם מהצורך לרכוש מיומנויות יסוד ולקדם את רמת התפקוד שלהם בפרט שעה שהם נמצאים על סף כיתה א. האם אפשר בכלל לצמצם את הפער בתפקוד של ילדים עם איחור התפתחותי וקשיי למידה מבלי להתנסות, להתאמן ולתרגל מיומנויות אלה הלכה למעשה? ברוח זו המשכתי את השיחה עם רונית ונדב:

"איתי עדיין צעיר דיו כדי להשלים עם ההחלטה שלכם – גם אם כרגע נראה שהיא אינה לרוחו. רצוי להסביר לו שהחלטתם לרשום אותו לחוג על מנת לעזור לו להתגבר על קשייו. כדאי להמחיש לו כיצד העזרה וה"חוג" שלי יעזרו לו להצליח יותר במשימות השונות. יתכן שבשלב ראשון הוא יתנגד אך ככל שתתמידו ותשתפו פעולה הוא יפיק תועלת מהטיפול. בהדרגה הוא גם יצבור חוויות הצלחה שיגרמו לו הנאה ויגבירו את הנכונות שלו לשתף איתי פעולה".

רונית ונדב נראו לפתע מחוזקים יותר, מעודדים ומלאי תקווה. הם החליטו להתחיל בפגישות פרטניות ביני לבין איתי בתדירות של פעמיים בשבוע.

פגישה ראשונה ביני לבין איתי:

בתחילת הפגישה איתי נצמד לאמו ומיעט לדבר. כעבור זמן הוא הסכים להיכנס איתי ל"חדר המשחקים" ואף השלים עם העובדה ש"החדר הוא כמו גן לילדים ולא להורים". הוא ישב על ברכיי, סרק את החדר בעיניו – אך סרב לבחור משחק כלשהו. שיקפתי לו את העובדה שאנחנו עדיין לא מכירים אחד את השני ושגם אני לפעמים מתביישת מאנשים שאני לא מכירה. איתי הנהן בראשו. אט – אט הוא קם מעליי, החל להתנועע בחדר אך עדיין היסס ולא דיבר. הצגתי לו "לוח קסם" עם הטבעת חותמות. ציירתי עם החותמות ומחקתי מספר פעמים. בהמשך הצגתי שיחה משעשעת בטלפון ממשחק. לפתע איתי לקח את לוח הקסם והחל לצייר ולמחוק בעצמו. הוא אפילו בקש שאעזור לו להוציא את החותמת.. בשלב זה איתי החל לדבר בשטף, שיחק בטלפון, צייר בהנאה ציור לקלסר האישי שלו ולאחר מכן נאלץ להסכים ש"תורי לבחור משחק": בחרתי משחק לוטו פשוט. ניכר היה שאיתי התעייף מהר מהמשחק ובחלק מהכרטיסים הוא טעה. בזהירות יתרה עזרתי לו לתקן את הטעות, אך בתוך תוכי תהיתי אם "טעה" כי אכן לא הבחין בטעות או שמא רצה לבדוק את תגובתי לטעות. הזכרתי לעצמי את העובדה שבתחילת התהליך הרבה מאד ילדים נמנעים מלבטא את היכולות שלהם במלואן, ורק בשלב מאוחר יותר מתברר לי שהם מסוגלים ליותר.

פגישה שנייה עם איתי:

איתי נכנס לחדר לאחר תזכורת שלי לאמו ש"זהו חדר לילדים". הוא נהנה לגלות את הקלסר עם הציור שהכין בפגישה הקודמת וביקש לצייר בלוח הקסם. כעבור זמן הוא לקח ביוזמתו את הטלפון וניהל "שיחה" עם אביו. כשבקש להוציא משחק אחר – הוא השלים עם תשובתי ש"כעת תורי לבחור מה עושים". איתי התבקש להשלים רצף מדבקות – מסגרת מסביב לשמו הפרטי. הוא השתדל לדייק וזכר את הרצף, ביטא מוסחות ואי שקט מוטורי, אך שיתף פעולה וחיוך רחב התפשט על פניו שעה שסיים את המשימה. 

כיום, כחודשיים מתחילת הטיפול, איתי משתף פעולה באופן מלא. בתחילת כל פגישה הוא נהנה לראות את כל העבודות שהצטברו בקלסר שלו. נראה שאיתי מרגיש שהמרחב מוגן דיו גם אם יטעה או יתקשה לדייק במטלה. ההתנסות במשימות מכוונות שעד עתה נמנע מלהתנסות בהן בפועל מעודדת אותו לרכוש אסטרטגיות והרגלי למידה שמסייעים לו להתגבר על קשייו השונים. מעבר לכך הוא מרוצה מהישגיו ומראה סימנים של שיפור משמעותי ברמת התפקוד שלו, בתחושת המסוגלות, בדימוי ובביטחון העצמי שלו. בימים אלה החליטו הוריו להשאיר אותו שנה נוספת בגן חובה ונחושים לעשות כל שביכולתם כדי לקדם את רמת הבשלות והמוכנות שלו לכיתה א.

מסקנות וסיכום

  • התנגדות לעזרה והימנעות בגיל הרךבהתערבות הטיפולית בכלל, ובהוראה מתקנת לגיל הרך בפרט, ישנו הבדל מהותי בין התנגדות לעזרה והימנעות של ילד צעיר לבין התנגדות של מבוגר, הגם שבשני המקרים נעשה מאמץ לגייס את המוטיבציה של הנועץ להתגבר על קשייו ולעזור לעצמו. 
              • ההכרה בחשיבות השליטה של הילד במיומנויות היסוד משקפת את שיקול הדעת, את האחריות ואת תפקידם של המבוגרים לצייד אותו בכלים יעילים להתמודדות עם משימות החיים. לפיכך, מחובתם של הורים, מחנכים ואנשי מקצוע האמונים על טובת הילד להגדיר לעצמם מה טובתו של הילד בטווח הקצר, אך לא פחות מכך – מחובתם לברר מה טובתו בטווח הארוך. לא מן הנמנע שאחדים מאיתנו יצביעו על סתירה לכאורה בין טובת הילד בטווח המידי לבין טובתו בטווח הארוך, ואולם, במרבית המקרים אין סתירה בין השניים! יתרה מכך: במקרים רבים הבנת טובתו של הילד בטווח הארוך מהווה מעין מצפן המסייע לנו להחליט כיצד להגיב בטווח המידי.
  • במקרים בהם הילד הצעיר מתנגד בצורה גורפת ובלא הסבר הגיוני ורלוונטי, אני מציעה להורים להציב גבול ברור לפיו ה"חוג" (הטיפול) הוא חובה ממש כשם שהמסגרת החינוכית היא חובה. יתכן שבמספר מפגשים הילד ירטון, יבכה, ישב בבטלה, יבחן את כושר עמידתם ונחישותם של ההורים כמו גם את כושר ספיגתו של המטפל. אך מטפל מקצועי יידע להכיל את ההתנגדות, לדובב את הילד ולקדם אותו לקראת מימוש היכולות שלו בצורה מיטבית.
  • איתי נשען על ההתגייסות ושיתוף הפעולה שגילו הוריו לאורך כל הדרך ועל כך הם ראויים למלוא ההערכה. כמעט מיותר לציין את חשיבות הקשר ושיתוף הפעולה בין ההורה לבין המטפל במסגרת העבודה הטיפולית על מנת שיהיה מתאם במסרים ובתגובות אל הילד.

הורים יקרים: השאירו כאן פרטים ויחד נתחיל לקדם גם את הילד שלכם.

בואו להתייעץ איתי בטלפון 4300230 077.