הרגלים: איך חיים עם הרגלים מעכבים?

הרגלים: איך אפשר לשנות את ההרגל הזה? 

אחד מסימני הזיהוי של הרגל יעיל הוא יכולתו להקל ולהיטיב את חיינו. הרגל יעיל יכול לחסוך לנו זמן, כוחות ומשאבים אחרים. ואולם, מה קורה כשנוצר כשל ולא רק שההרגל האוטומטי שלנו אינו מיטיב איתנו אלא הוא הופך לגורם מעכב, מפריע ומקשה על ההתנהלות השוטפת שלנו? כיצד נזהה הרגל מעכב וכיצד הוא מתבטא בבית, במסגרת החינוכית, במקום העבודה או במערכות היחסים שלנו?

"אני רוצה לדעת איך אפשר להשליט סדר ומשמעת בגן בלי לצעוק ולכעוס כל היום. לפעמים אני מרגישה שהילדים בכלל לא מתייחסים למה שאני אומרת, הם ממשיכים לעשות מה שבא להם כאילו שהם בכלל לא שמעו אותי. לפעמים הם מסתכלים עליי כאילו שזאת הפעם הראשונה שאני מבקשת מהם לסדר או להיכנס לגן. אולי הם באמת לא מבינים מה אני רוצה מהם? זה גומר אותי שכל הזמן יש מתח וצעקות בגן. אני כבר לגמרי מבולבלת ולא יודעת מה לעשות. אולי אני בכלל לא מתאימה להיות גננת" – כך הציגה שרון (שם בדוי) את הצורך שלה בייעוץ חינוכי לגיל הרך כשביקשה לתאם איתי פגישה לצורך הדרכת גננות.

כמו שרון, גם יעל ואסף, הוריהם של תומר בן ה – 10, יפית בת ה – 6 ויאיר בן ה – 3 (שמות בדויים) הגיעו להדרכת הורים על מנת לגרום לילדיהם לשתף פעולה, לעזור, לגלות עצמאות ואחריות אישית. "אנחנו צריכים מדריכת הורים צמודה כי כולנו מותשים" – אמר אסף. "כל היום אנחנו באווירה משפחתית כזאת כמו של מלחמה. בבקר למשל לתומר מאד חשוב לא לאחר לבית הספר, אז החלטנו שיעל אחראית על להלביש את הילדים ואני מכין ארוחת בקר וסנדוויצ'ים.. אבל כשהילדים קמים הם מיד מתיישבים מול הטלוויזיה ואז אנחנו צריכים לריב איתם כדי שיגמרו להתלבש ויבואו לאכול. אחר כך בחמש הדקות האחרונות פתאום לא מוצאים את הנעליים של יפית, אז כולם מתחילים לחפש את הנעליים שלה, ותומר צועק שהיא עושה בכוונה ומתעצבן שהוא שוב מאחר, וכשכבר כולם מוכנים יאיר נזכר שהוא צריך לשירותים… בקיצור כולם יוצאים מהבית עצבניים וכועסים…".

כשבקשתי מיעל ואסף לתאר את סדר היום בביתם התברר שהם אלה שמסדרים ואוספים בסוף היום משחקים וחפצים מפוזרים, עורכים ומפנים שולחן לפני ואחרי ארוחות, מחפשים ציוד ש"נעלם" וכ"ו, בעוד הילדים עצמם מתעלמים מהבקשות החוזרות שלהם לסדר / לאסוף / להחזיר למקום וכ"ו. "זה נשמע שאתם בעצם עובדים בשירות הילדים" – אמרתי בתגובה לתיאור. אט – אט גם התברר שיעל ואסף טרם התפנו להגדיר ולהקצות מקום קבוע לחפצים כמו נעליים, משחקי קופסא, ניירת, חומרי יצירה, כלי כתיבה וכ"ו. "לפעמים הבלגן בפינת האוכל ובסלון מטריף אותי ואז אני מתפרצת ולפעמים אני פשוט גמורה אז אני מתעלמת ומרימה ידיים" – אמרה יעל.

לצד ההבדלים בין החוויה של שרון כגננת לבין החוויה של יעל ואסף כהורים ניתן למצוא ביניהם מכנה משותף רחב למדי:

  • תסכול, חוסר שביעות רצון ונסיגה בביטחון העצמי של המבוגר כמנהיג.
  • פער משמעותי בין הרצוי למצוי.
  • חוסר איזון בין המאמץ וההשקעה הגבוהה של המבוגר לעומת חסך בשיתוף הפעולה של הילד.
  • אווירה משפחתית ואקלים חינוכי שמצביעים על מתח ועצבנות לצד מאמץ למנוע את הסערה הבאה.

שינוי הרגלים ועיצוב התנהגות רצויה

כמו שיעל ואסף שואפים להיטיב את האווירה המשפחתית בביתם גם שרון שואפת להיטיב את האקלים החינוכי בגן הילדים אותו היא מנהלת. בשני המקרים נדרש שינוי יזום שיוביל להטבה הרצויה. הרי סביר להניח שבלי שינוי משמעותי ב"דרך" או במסלול הנסיעה נגיע שוב ושוב לאותו ה"יעד" גם אם הוא אינו היעד שרצינו.

שינוי הרגלים ועיצוב מחדש של סגנון התנהגות כמוהו כהחלפת "משחק" אחד במשחק אחר, ולרוב הוא מורכב משני מהלכים מהותיים.

  • המהלך האחד הוא סגירתו של ה"משחק" בו שחקנו עד עכשיו. הכחדה של הרגל קודם, מעין פרידה או הפסקה של התנהגות קיימת. הליך זה מחייב עצירה ברורה והכרזה חד משמעית שאומרת: אנחנו לא רוצים יותר לשחק במשחק הזה. "שברנו את הכלים ויותר לא משחקים". "מנהיג החבורה" חייב לגייס את שיתוף הפעולה של כלנו על מנת שנסכים להיפרד מהמשחק המוכר והידוע.
  • המהלך השני הוא פתיחתו של משחק חדש ובלתי מוכר. על מנת לשחק ולשלוט במשחק חדש עלינו להכיר את חוקיו, להתאמן ולהתנסות בו כמה שיותר. למידה של הרגל בלתי מוכר או הקנייה של התנהגות חדשה מצריכים "מורה נהיגה" אחראי ו"שיעורי נהיגה". על מנת ללמוד את חוקיו של המשחק החדש מנהיג ה"חבורה" חייב להכיר ולשלוט במשחק שהוא רוצה להוביל. מורה הנהיגה חייב להיות בקיא בחוקי התנועה ובדרך בה הוא מורה לנו לנסוע.

על מנת ליישם הלכה למעשה את שני המהלכים בבית ו/או במסגרת החינוכית נדרש הסכם חברתי חדש או במילים אחרות "אמנה חברתית" שתגובש בין הילדים לבין המנהל האחראי (הורים, גננות, מטפלים, מחנכים, מדריכים..). 

זאת ועוד: הורים ומחנכים רבים מבקשים "הוראות הפעלה" לעיצוב ההתנהגות הרצויה. הם מצפים שינחו אותם צעד אחר צעד כיצד להקנות גבולות והרגלים. רובם ככולם שואפים להגיע למצב בו הילד יפנים ויישם את ההרגלים בחיי היום יום באופן עצמאי ושוטף, בלי ויכוחים ובלי להקדיש לכך אנרגיות וזמן יקר. חיים עם הרגלים מעכבים

צורך זה הניע אותי לכתוב מדריך מעשי עם כללי "עשה" ו"אל תעשה" שיסייעו לכל אלה המנסים להקנות הרגלים יעילים תוך הרחבה של התנהגויות רצויות ושיתופי פעולה בין מבוגרים לילדים.

בתוך כך ראוי להדגיש שהמדריך מציג הנחיות כלליות בלבד. לכל ילד ולכל מבוגר יש קצב אישי, סגנון למידה, נטיות, תחומי חוזק ותחומי קושי משלו. לכל "ארגון" בין אם הוא משפחה או מסגרת חינוכית יש נהלים, עקרונות וסולם ערכים שמנחים אותו. לפיכך יישום ההנחיות בבית ו/או במסגרת החינוכית מחייב שיקול דעת והתאמה לתנאים, לצרכים ולאפיונים הייחודיים של המסגרת, של הילד ושל והמבוגר המוביל. וכשקשה או לא הולך לבד כדאי להיעזר ב"מורה נהיגה". עושים את זה במסגרת הנחיית הורים, ייעוץ חינוכי וכמובן גם באימון אישי (קואצ'ינג).

קראו עוד: מאמנת מוסמכת

לא דיברנו עוד על הרגלים

הסכם או אמנה חברתית כאמצעי להשגת שיתוף פעולה של הילד

מדריך מעשי: הקניית הרגלים צעד אחר צעד

לקבלת ייעוץ אישי הקישו 4300230 077

השאירו כאן פרטים ואחזור אליכם בהקדם