הצורך בשייכות כאמצעי לעיצוב התנהגות

איך לעודד התנהגות רצויה בקבוצה 

תיאור מקרה בקבוצה לפיתוח כישורים חברתיים עם ילדים בני 7 – 5

רקע ומידע כללי: המפגש הקבוצתי הראשון מתקיים לאחר פגישת הכרות אישית שאני מקיימת בנפרד עם ההורים ועם כל אחד מילדי הקבוצה.

למפגש הראשון בהתערבות הטיפולית ישנה השפעה מכרעת על האווירה והאקלים הקבוצתי, על דפוסי התקשורת, ההרגלים, מערך היחסים ומידת שיתוף הפעולה בקבוצה, קל וחומר כאשר מדובר בקבוצה לפיתוח מיומנויות חברתיות. יתרה מכך: מפגש זה סולל את הדרך לביסוס מרחב מוגן וממחיש את אופיה של הברית הטיפולית הנרקמת בו זמנית בין המטפל לבין כל חברי הקבוצה יחדיו ובינו לבין כל אחד מהם בנפרד.

מטרות המפגש הקבוצתי הראשון:

  • הכרות בין כל חברי הקבוצה
  • גיבוש הסכם או "אמנה חברתית" שתגדיר כללי "עשה" ו"אל תעשה"
  • תיאום צפיות

תיאור המקרה:

עמית (שם בדוי) התנגד להתחייב לסעיף לפיו "בקבוצה שלנו אסור להכאיב אחד לשני". "אני אוהב שמכאיבים לי" – אמר עמית בתשובה לשאלה כיצד הוא מרגיש כשמכאיבים לו. במקביל לחוסר האמון שביטאו יתר הילדים בחרתי אני להיעזר בגישת הגשטלט על מנת לברר את ה"תבנית" של עמית לגבי כאב, קשר אישי ויחסים בין אישיים. אפשרתי לו להקצין ולתאר לו את ההשלכות של דבריו בעזרת שיקוף ושאלות מנחות:

"אז בעצם אתה אומר לנו שאתה רוצה שנכאיב לך?"

"כן" – ענה עמית ספק ברצינות ספק בחיוך חרישי.

"טוב, אז אם כך אולי כדאי שנזמין בכל פעם ילד אחר להכאיב לך. אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" – ועמית עודנו עומד על שלו.

לקחתי רגע שתיקה, מודעת למבטי ילדים שהמתינו בדריכות למוצא פי ולתגובה שלי.

האם לקחת סיכון ולהזמין חבר שמוכן להכאיב לעמית מתוך תקווה שברגע האמת עמית יחזור בו? ומה אם עמית יתכחש לכאב? האם לאפשר לו לחוות את ההנאה המפוקפקת שבכאב? ומה אז? כיצד ישפיע הדבר על ההתפתחות הרגשית והחברתית של עמית? ומה באשר לקשר האישי שלי איתו, ליחסיו עם יתר הילדים, ובכלל, כיצד ישפיע הדבר על האקלים ועל מרקם היחסים בקבוצה שזה עתה נולדה? מה יסיקו מכך יתר הילדים?

שאלות אלה המחישו לי עד כמה כמה זהירות, אחריות ושיקול דעת נדרשים ממטפל מקצועי. הרי לכל תגובה שלי יכולות להיות השלכות על שיתרחש בקבוצה בטווח הקצר ובטווח הארוך כאחד.

בסופו של דבר מצאתי לנכון למלא את חובתי כמנהלת הקבוצה ולהציב גבול ברור וחד משמעי:

"התפקיד שלי הוא להגן ולשמור עליכם כדי שלא תפצעו. אסור לי להכאיב לכם וגם לכם אסור להכאיב לי. לאף אחד אין זכות להכאיב לאחרים ולכן גם לא ארשה לילדים אחרים להכאיב לך. רוב הילדים שכאן גם מסכימים לא להכאיב אחד לשני. חשוב לנו לדעת אם אתה מתכוון להכאיב לנו".

עמית הניע את ראשו מצד לצד כאומר לא.

"אתה בטוח שלא? חשוב לנו לדעת כי אני למשל מאד לא אוהבת שמכאיבים לי וגם מאד פוחדת מאלימות. אם בכל זאת אתה מתכוון להכאיב לנו אז אני אצטרך להיזהר ממך. אני לא אוכל להתקרב אליך כי אולי פתאום יתחשק לך להרביץ או אולי לנשוך ולצבוט אותי. יכול להיות שנצטרך לשאול גם את כל הילדים אם הם ירצו להיות לידך כי גם הם לא אוהבים שמכאיבים להם".

"אני לא מכאיב להם" – מלמל עמית כשמעיניו בצבצה לה דמעה קטנה. 

"נכון. זו כבר הפגישה השנייה שלי איתך ובאמת לא ראיתי שהכאבת למישהו. אני רוצה לדעת אם אתה מתכנן להכאיב לנו בפגישה הבאה למשל".

"אני לא ירביץ לכם" – אמר עמית ופרץ בבכי מרגש.הצורך בשייכות כאמצעי לעיצוב התנהגות

"אני מאד שמחה לשמוע. אני בטוחה שאם תתאמץ אתה גם תצליח להיות חבר טוב ולעזור לנו כדי שיהיה לנו כיף ביחד. רגע, שכחתי. אתה עדיין רוצה שנכאיב לך?" – שאלתי ספק ברצינות ספק בהומור כשידיי מחבקות אותו.

"לא!" – הכריז עמית. החיוך הרחב שהתערבב עם בכיו ואנחת הרווחה שהשמיע הבהירה לכולנו עד כמה הוקל לו.

עבורי זה היה שיעור מאלף שהמחיש לי עד כמה הצורך בשייכות והלחץ החברתי מחלישים תגובות של סרבנות, התנגדות והתנהגות אנטי חברתית בקבוצה.

לקבלת מידע על קבוצת מיומנויות חברתיות הקישו 4300230 077

ואפשר גם ללחוץ כאן כדי להשאיר פרטים ואחזור אליכם במהרה.